בס"ד.
אם עמך ישראל קדשו את מגילת שיר השירים - כקודש הקודשים . הרי שקבוצי מעלה, קידשו דווקא את "מגילת רות", כ"הור ההר", כקודש של קודש הקודשים.
שהרי מגילת רות מסמלת את תכלית תפארתה של הבריאה של : "חזון האדם באדם"ולא כמו שכל הדתות מקדשות את חזון האלוהים שבאדם ולאדם .
הינה סוף סוף עלילה מקראית מרתקת , שבה מטבע החסד "חוגג" במלוא תפארתו .
פסגת האדם נושקת לפסגת האדם והאלוקים אך נשרך לכאורה מאחור מביט מלמעלה מתמוגג, מגיר "דמעותיו" מתוך חדווה של נחת שלא ידע כמוה.
בניגוד לרושם שיצרה אולי המורשת . היסוד האלוקי שבמגילה ,אינינו מרכזו של דבר. הוא נדחק לשוליים היאים לו לכאורה.
ההיבט העיקרי והמרכזי כאמור הינו , מימוש חזון האדם באדם.
תקצר היריעה ,אך משהו מאותם דיוקים וחידודים:
מעגל הפרידה שנפתח בהפרד לוט -מאברהם. שב ונסגר בדבקותה "עד מוות" של רות בנעמי.
המעגל ההוא נפתח על בסיס הרובד הנמוך ביותר : רכוש ושליטה. והוא נסגר על בסיס הרובד הערכי נשגב ביותר "החסד אנושי המוחלט" .
לכתחילה ,רות מפצירה בחמותה לילך עימה אל עמה , ללא כל קשר לאלוהיה של נעמי. הליכתה הטוטלית של רות שנטשה לכאורה הוויה מובטחת של "נסיכות" ובטחון וזרקה עצמה אל הבלתי נודע, נבעה אך ממניעים אנושיים טהורים וזכים של חסד , חמלה ורחמים . הא ותו לא !.
עורפה בטרם והפנתה את עורפה ושבה אל בית "אביה", מצטרפת לכתחילה לרות אך לאמירה ,לאמור :
"אתך נשוב לעמך".
לאחר שנעמי פונה אל ההגיון הקר ,כי אין למעשה כל טעם בהקרבת עתידן לילך עימה . פרץ של בכי נוסף, מביא לנשיקה אחרונה של עורפה המפנה כאמור עורף .
רות באופן כמעט עיוור, דווקא "שועטת" קדימה, לדבוק בה בחמותה יותר ויותר.
שנאמר " ורות דבקה בה" .
נעמי המפוקחת להחריד, שבה והודפת לאמור : "שובי אחרי יבמתך אל עמה ואל אלוהיה" [דגש על אלוהיה.
הסיומת ה מוזרה זו ,לכאורה אינה במקומה ולא מתבקשת כלל. והלא הזכרנו כבר קודם כי רות וערפה הדגישו : "אתך נשוב לעמך" ולמה לה לנעמי במסגרת נסיונותיה להדוף לכאורה את רות להכניס לזה את יסוד האלוקות והתשובה לכאורה ברורה לשוב ולהקשות ודווקא ב"בלתי אפשרי" לכאורה".
אבל רות החכמה הרגישה והנאצלת מבינה את הרמז. אם נעמי מבקשת גם להמיר את האלוקים שלה , גם לזה היא מוכנה ומזומנה ובלבד שאך המוות יפריד בינה לבין חמותה וגם שם באותו הקבר.
. לרות כאמור לא היה איכפת לקבל גם את התנאי הזה - החדש .והיא נעינת לאתגר ומצהירה : "...ואלוהיך אלוהי" .
וכאילו לחזק ענין זה היא מיד משכללת את קבלת עול מלכות שמים למימד הפרקטי מעשי לאמור "כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המוות יפריד ביני ובינך . לאמור לא משנה לי מה יעשה או יוסיף אלוקי ישראל. אני כל מעייני ותכליתי - את - נעמי . נקודה.
הינה כי כן, נוכחנו כי האלוקים נכנס לתמונה כמעט באילוץ בדלת האחורית הוא "נגרר" כביכול לעיסקת חבילה, כעוד עילה של "רתיעה", כשהעיקר הוא כאמור "חזון האדם באדם" .
רות לכתחילה לא באה לחסות תחת כנפי השכינה היא באה לשכלל את תפארת האדם לאותה פיסגה נעלה שמצדיקה סוף סוף את כל הבריאה כולה. ואשר על כן רק בה ובדמותה, טמון זרע התקווה והגאולה..
לא יפלא, כי כאילו לשוב ולחדד יסוד זה [של מרכיב האלוקות כזניח - יחסית]כי גם בהמשך רות לא נפרדת המתואר : "מואביה" . עד כי בסופו של דבר, חסד בחסד נשק ונגע.
את פיסגת חסדה של רות ,פוגש חסדו של אדם נועז אשר כשמו "בו -עז" . זה התעלה למעלת פיסגתה של רות, בז לכל, וחיבר חסד בחסדה לכלל אותה שלימות שאפילו השלימות של : "שיר השרים" חיוורת וטפלה לה .
רק משנפרסת חופתם השלימה של בני האדם, בהצטופפות רות תחת כנפיו של בועז , רות נוטשת אט אט את תוארה כ"מואביה", בתחילה בכותרת של : "נערה" ואחר כך : "אישה". רק אחרי כל זה, רות נכנסת גם תחת כנפי השכינה..
והיא עולה כרחל ולאה ואולי למעלה מהן .
היא חותמת את נוסחת הקסם האוניברסאלית כי רק חזון האדם באדם הוא המבוא לגאולה .
כל ענין האלוקות,לא בא אלא להבטיח ענין זה. האלוקות למעשה כבר מצופן הבראשית שלה [על בסיס הנוסחה של : "דמות וצלם"] לא כיוונה אלא להוות כעין" שיעבוד" וערובה ליסוד כאמור .
זו למעשה בשורתה של הגאולה.
ולכן בעוד שיר השירים מסע החיזורים האנוכי של כנסת ישראל עם אלוקיה הינו - קודש קודשים.
הרי החזון האוניברסאלי של גאולת כלל האנושות כאמור בחזון האדם באדם באשר, הוא אדם, וכפי המתקף במגילת רות,
הוא הקודש של קודש הקודשים
משה אהרון
