חוזה התקופה
בשעת מעופה
כציפור שעייפה
נגפה ונטרפה
רואה הימים העוברים
את נבואת העוורים
והלבבות הסוררים
עלי מים מאררים
היכן הענווה?
מעט רוך ואהבה.
הגזו בלהבה
ונותרה רק אכזבה?
קרוב לשבע שנים באתר "צורה" ועדיין היד (עם העט) נטויה.
נשוי ואב לשתי בנות.
עוסק בכתיבה בתור תחביב ובתור עורך ספרותי ורעיוני
לאחרונה יצא ספרי "מיתר סמוי"
[ליצירה]
---
לא ידידי
קראתי בספרו של אורי מילשטיין (שירי רחל "סוד קסמם") שהיו מספר דברים שהשפיעו על שיריה של רחל וביניהם בעיקר החברה החדשה היהודית הסוציאליסטית שקמה בארץ ישראל בין הנופים העתיקים והתנכיים של הכינרת, הרי הגולן והגליל:
"הייתה זו תמימות קדושה שחוללה גם את עוצמתה הפוליטית,הכלכלית והחברתית של ת' העבודה הישראלית... וגם את פלא שירתה (אורי מילשטיין, עמ' 360)
אמת, ששיריה האחרונים היו שירי עצב, בדידות וגעגוע.
אמנם באחד משיריה היא מודה שיש ברוסיה ובאוקראינה נופים שעולים לאין ערוך על הנוף בארץ
[ליצירה]
אסימון מסמל תובנה מכאיבה או שמחה, תובנה שמגיעה לידי הכרה בד"כ רק מאוחר מידי, יחידי סגולה יכולים להגיע לתובנה הזו מיד, יכולים להגיע לתובנה המכאיבה רק בפרספקטיבה של זמן.
[ליצירה]
חיים נוי, סתיו לשם וקיפי - תודה על התגובות :-)
קיפי -
המכתב היה מכריסטיאן, בחור גרמני כבן 21.
אחד מתחביביי היה חברים לעט, רכשתי חברים לעט ברחבי העולם, סייג אחד היה לי - לא חברים מגרמניה -בשל זיכרון השואה.
בכל אופן - השם שלי רץ במאגרי השמות של החברים לעט וכך הגיעו אליי מכתבים מכל העולם.
אחד מהם היה של כריסטיאן. ברך כלל התעלמתי ממכתבים גרמניים. אך הפעם עניתי לו שהשם, הזיכרון והמשא של השואה אינם מאפשרים לי להתכתב עם גרמני.
הוא כתב את מכתב התשובה המאוד מרשים. דבר שמעט ריגש אותי והניע אותי להתכתב עמו תקופה מסויימת.