בכפר וסרמן גרה חסידות גדולה משל שלומי אמוני נטורי קרתא ושמה חסידות וסרמן על שם בית האב, החמולה שלה השתייכו אנשי החסידות. וסרמן הייתה משפחה אדוקה משל מקורבי נטורי קרתא בהונגריה אשר עלו לארץ ועסקו ביישוב ארץ ישראל. חסידות וסרמן הייתה ידועה באדיקותה הרבה ובקנאותה ואוי ואבוי היה למי שהכעיסה בחטא או בכפירה, קנאת פנחס שלהם הייתה ידועה לכל ומפני כך האנשים התרחקו מהם. ויהי היום ולכפר וסרמן הגיע קצב בשם בבר ויפתח איטליז חדש ויפה ויעש שלטים ויצא בכרוז על גבי טנדר לרחובות הכפר לאמור: "עופות, דגים, בקר. בד"ץ פצץ! שחיטה חלקה כקרח, בואו לקנות!!!!" והוא ליווה את דבריו במוזיקה חסידית רועשת. ויבואו כולם לקנות מסחורתו של בבר הקצב. ואולם למעשה בבר היה רמאי גדול, אמנם המשגיח היה מבקר אותו שלש פעמים ביום, אך בבר התחכם והערים עליו והיה מוכר נבלות שסרחו בשוק העירוני ושינקן ובשר ממקורות בלתי ידועים ובלתי יהודים... וירמה ויחטיא את הציבור כולו מבלי שידעו שהוא רמאי כופר ומין. ויהי היום ורייזל ממשפחת וסרמן רצתה לעשות סעודה לבעלה ותלך לאיטליז של בבר ותקנה שני עופות מואבסים ושמנים ותעש ותכין סעודה דשנה עם פולקס ופלוייגן וגעמולן (שוקיים,כנפיים, וחזה) וכל זאת ברוטב שזיפים. והמאכל היה כה טעים עד שכל זבובי הכפר התקרבו למאכל , אך הם התאכזבו קשות מפני שרייזל קיללה אותם וגירשה אותם. ותעש ותגש לבעלה אנשל, ויטעם אנשל ויאכל ויהנה ויאכל את כל הצלחת פשוטו כמשמעו ואחרי שטרף עוד חצי מהסיר אמר: הוי א מחייה! זה האוכל הכי טעים ומשובח שטעמתי מימי חיי, אני מוכרח להזמין את אבא בכדי לזכותו! ויזמן את אביו -האדמו"ר מוסרמן, רבי זרח וסרמן שליט"א, שהיה ראש החסידות וראש בית אב לבני הוסרמנים, והיה ידוע בדקדקו על קוצו של י´ ובקנאותו לדבר השם ולדבר הפשקוויל. ויבוא רבי זרח לבית אנשל ותגש לו רייזל את האוכל. ויטעם מן העוף... רגע אחד עמד הרב כמו נציב מלח בסדום ואולם מיד לאחר כך הקיא את כל מה שאכל !! ויחרד ויצעק ויאמר: "געוולד!!! הרי זה נביילה! שינקען! טריפה גדולה!" ויצעק על אנשל: "קלוץ שייגץ שכמותך! מי הביא את האנטי בד"ץ הזה לכפר?" ואנשל החוויר ואחר אמר: "זו אשתי רייזל, היא יודעת הכל!" ותצעק רייזל: "הלא זה בבר הציוני הזה שקניתי ממנו וכנראה הוא נתן לי נביילה זו והחטיא אותנו בזדון!" ויצעק רב זרח: "עוד היום נלמד את הכופר הזה, השייגץ הזה, את טעמה של נטורי קרתא דכפר וסרמן!" ויעבור רב זרח ויבוא ויפרם פשקווילים בחצר בית השטיבלאך לאמור: "נבלה נעשתה בחצר קודשנו, דכרם ישראל אשר בכפר וסרמן! מוכר נבלות וטריפות, דער ציוניסטישער קנאקר בבר שר"י, בא והחטיא ציבור שלומי אמוני ישראל ביודעין! לאמור: "הבה נתחכמה לו" בואו לעצרת זעקה ותפילה ונעש כמעשה פנחס אשר קינא להשם!" והנה בשעות אחר הצהריים נראו עשרות אנשים לובשי קפוטות שחורות וכובעים שחורים עם חבילות בידיהם והם נעים ונדים לכיוון רחבת האיטליז לעשות בבבר שפטים! ובעוד הולכים הם, שרים את המנון נטורי קרתא בניגון רב ובמחיאות כפיים: "השם הוא מלכנו ולו אנו עבדים, גדולי תורה מנהיגינו ולהם הננו עבדים בשלטון מינים וכופרים אין אנו מכירים, חוקיהם ופקודותיהם אינם מחייבים" ובאותו זמן עמד בבר הקירח בפתח איטליזו ויצפה בהמון החסידים מתקדם לאיטליז בעוד מזמר הוא את ניגון נטורי קרתא . בתחילה שמח כי חשב שהם באים לקנות ממנו סחורה, ואולם,לאחר מכן ששמע צעקות לכיוונו ושלהוב יצרים כנגדו, הבין כי משהו אינו כשורה, ושנתפס בקלקלתו. ויסגור בבר את האיטליז על מנעול ובריח וישב באיטליז ששכן בבית בטון חדש, משוריין בדלת פלדלת וסורגים, וירגש בטוח. ותתקרב חמולת החסידות אל האיטליז ותקף את המבנה כפי שהקיפו בני ישראל את חומות יריחו. ויקח רב זרח כיסא ויעמוד עליו, ויקח לידו מגפון ובעוד הוא מתנועע בנענועו צעק לבבר בניגון של שיר המעלות: "הוי עוכר ישראל, הוי ציוניסטישער! הוי א כופר, א קלוץ! נביילות וטריפות ! חטא החטאת את הציבור ועליך לשלם! צא מן האיטליז ונאמר אמן!" ויצחק להם בבר בלבו ואחר אמר: "בחיים לא תצליחו להוציא אותי מכאן, פאראזיטים!" והחסידים שעמדו סביב, לא ידעו מה לעשות, מפני שבאמת האיטליז היה מבוצר וקשה לפריצה. ולפתע נשמע קול רעש חזק ואדיר מכיוון צפון -כיוון השדות. ווהנה הופיע בולדוזער ענקי ומפחיד, נהוג על ידי אנשל וסרמן. ויבוא הבולדוזר ויזעזע את אמות הסיפין של האיטליז ויעש חור במבנה. ובואתו הרגע קם בבר ורץ החוצה במטרה לברוח מהחסידים המשולהבים. ולזה הרגע חיכו החסידים, ויפתחו את החבילות ומשם הוציאו וזרקו על בבר הנמלט בילקעלך וקוגל ישן, וחמין נוזלי. ובבר ספג את כל הארטילריה ונעשה מטונף ללא היכר בצבע חום. וירוץ בבר לכיוון בתי הכפר ויחשוב כי יצא מטווח הארטילריה, אך לא כך קרה. וכשעבר במרוצתו סמוך למרפסות הבתים, השליכו עליו הנשים דלאים של מי ספונג´ה מזוהמים וטיטולים ספוגים בכל טוב... ובבר נמלט מזוהם, אבל וחפוי ראש וגם מבוייש לכיוון השדות ולא שב יותר אל הכפר. וינקו אנשי החסידות את האיטליז ויתנו את זיכיון התפעול שלו לאיש מאנשי שלומם מרשת ההכשרים של "אור יוסף"