קרוב לשבע שנים באתר "צורה" ועדיין היד (עם העט) נטויה.
נשוי ואב לשתי בנות.
עוסק בכתיבה בתור תחביב ובתור עורך ספרותי ורעיוני
לאחרונה יצא ספרי "מיתר סמוי"
[ליצירה]
יפהפה
וגם את תקבלי את הניתוח החודשי של אביב וסתיו ...
עודני זוכרת,
השמש פיזזה אז בטבור של שמים
ואני, מצמצמת חצי עין, שאלתיךְ
מה נורא יותר-?
השיר נפתח ב"עודני זוכרת" משמע הדוברת בעיני רוחה שולחת אותנו אל נחלות העבר.
השמש פיזזה בטבור של שמיים - השמש רוקדת וצוהלת - אולי על חשבון האנשים הסובלים מחום או שמא היא שמש מפזת ונעימה? של חורף.
השמש ומצמוץ חצי העין לעומתה כפראפרזה. העין נצרבת מרוב אור ולכן על הדוברת לצמצמה ולמצמצה.
ואז באה השאלה:
מה נורא יותר?
להתרגש אל העולם הזה ללא מאור עיניי או לאבדו סתם כך על צד הדרך
להתרגש אל העולם הזה ללא מאור עיני -האם לשמוח במאור עיני אל מול מאור השמש או לאבדו סתם כך. ושמא (אני מפרש פירוש חופשי) שהשמש תהיה לי לעין ועוד עין ושתראה במקומי את צד הדרך. ואולי צמצום חצי העין מרמז שהדוברת באמצע תהליך אבדן הראייה?
צד הדרך - מקום של אמצע החיים. שבו מתרחשים דברים סתמיים בחיי הדוברת. אך איבוד מאור עיניים אינו דבר סתמי. ויש כאן סתירה.
[ליצירה]
--
אין מלחמות טובות, רק השלום טוב.
נכון שהשלום עדיף פי אלף על פני מלחמה רעה וקשה, אך לעתים ידוע שאם לא נשיב מלחמה שערה הרי שגורלנו יחרץ לשבט, והדבר יביא מלחמה עוד יותר קשה ואכזרית.
[ליצירה]
נכבה?
אם היינו מנוצחים לא היית כאן בכדי לכתוב את השיר. אם כי הפליטים הפלסטינים בהחלט סבלו, בין השאר בשל האחים שלהם שכמעט ולא נקפו אצבע לטובתם.
דע לך שגם יהודים היו פליטים במלחמת העצמאות: יישובי הספר בנגב ובגליל התקרונו מנשים וילדים ומכוחות בלתי לוחמים. שכונות הספר בירושלים ובתל אביב התרוקנו. אמנם לאחר המלחמה שבו פליטים אלו לבתיהם. אך פליטים הם היו, ולו לכמה חודשים. אתה מתעלם מהעובדה שבין נובמבר 1947, עד מרץ 1948, בתקופה בה היישוב העברי רק התגונן, נפלו ונרצחו כ-2000 יהודים. חלק גדול מהם אזרחים. אפילו בשלוש שנות האינתיפאדה השנייה לא הגענו לכמויות שכאלו. אז אל תהיה גאון ואולי תקרא נכוחה על מלחמת העצמאות. אני בטוח שאם היית נוכח כאן ב-48 היית נלחם (או שהיית בורח מן הארץ)
תגובות