אנצור השלהבת, אוחז הפמוט בידי

אל מול שחור הליל את נרי בחלון אציב.

עת הסער יכלה זעם קמאי

בחיי ההבאי. מה, הו מה תאחר בוא, אביב.

מבטי מכושף נוכח טוהר שלהבת.

על ברכיי אכרע, אתנחם בשלהבתי- מאפליה סביבי.

פרשים דוהרים, צניפת סוסיהם במרחב מהדהדת.

פסיעות צבאות מחרישות אזניים, בני חלד יהרגו אחד בשני.

הו שלהבת, מה יקרת מפז.

לו רק אותי בחובך תנצרי,

עת בבתי הקברות רוחות תלהגנה,

תשאנה עדינו תוכחות אלו אשר להם אין צרי.

שלהבתי, יחידתי, בחובך הסתיריני,

פרשים דוהרים בינינו לעולם לא יפרידו,

עת בקצף סערם, תתמזג גלימתם עם הליל הזדוני...