כפן וצמא סוחטים תודעה.
ספינת הווייתי נסחפת, צוללת בים הרעב,
מתנפצת עלי שרטוני קיומי.
אך דמך כה מתוק ושובה,
את תודעתי איבד במערבולת כזב הוויה.
קיומי מפעם ודמך החייני.
הכפן מפלח בשר תודעה.
ליבי שמם,
קיומי פועם,
והבלי נשימתי מצעפים את עורק חייך.
הרעב לא פוסק, לא ישקוט.
אך הכופר,דמך, שולם לעריץ,
מקנה נשימת רגע לשפל בינתי.
חייתי, את צמאוני רוויתי
עת שתותי דמך,
אלקק את הדיו של ספר חייך.
כעת, עת נומך,
לחייך אלטף,
את פיך אשק ואותך אעיר,
ויזעק שחור דמי- אללי!
אינני טורף חשך- בינה!
כעת אך זריחת דום פנייך מרווה מבטי.
אללי,אך את בארון זכוכית שכבי!
אותך בו כלאתי מפני רעבוני, תשוקתי.
אך הליוס-היפריון זורח-עולה,
ויישק מכחול אורו לשפתייך,
חום מועט בך יפיח!
ויפרחו ניצני שחוק ליבי...
אה! רק דרך ארון הזכוכית!
עת יגאה הרעב
ניצני ישימון תודעה ייפתחו ויפרח .
ארון זכוכית...
אך אנוכי ארש שחור ארון,
המעלים אדמומית.
ויעל רקב...
והדס בתהומו מלהג...
תגובות