אחת את ברקיע מחשכים!

שבית עיני.

כנהר לוחש את לחשיו

 אל עץ נכפף הנושק אלי המים,

כך עיניי נושקות בהיפקחן

את זוהר עלומייך.

מדי יום שונים פנייך,

צלקת השמים

אך גם פנינת העלומים

המביטה על עולם שוקע ונעלם

בנבכי קטיפת הליל.

ואת לבי כישפת בכשף,

כשף השינוי, נשף מסיכות.

אך שכלי מתדפק בבעתה על דלת סגור לבי,

זועק ומתחנן-"פקח עיניך, הסומא!".

"לא היא שונה,

היא האחת, תמיד אותה אחת!

מאור עיניים כך אותך סימא-

היא האחת,

אתה הוא השונה ומשתנה!"

אנא ממך, נוטפת זוך המסתורין,

אחי הקרעים,

למדי אותי להיות אחד בהתמזגי עם זוהרך,

זוהר חד כאזמל המנתח,

המלחש אלי מילות אמת

כרוחות מדבר המכלות פני הדיונה.

בשונותי ובהתהפך עליי לבי,

תמיד אוהב את האחת,

הלבנה!