שוב הם מתנפצים על חופיי,
גלי העצבות.
קרני אור נוצצות משַוות להם
מראה זוהַר , חוכמה.
מִשבר אחר מִשבר,
מלחכים את כפות רגליי היחפות,
ואני בוכה ומתפרקת-
שבר-שבר.
נחשול אחר נחשול,
מטביעים את נשמתי
ובאצבעות ידיי מונַה-
מכשול- מכשול.
תולה עיניי השמימה,
מגדלור ואבוקה של אש בראשו-
כפסל נחש עשוי נחושת שהעמיד משה,
את המבט לא אסיר
עד שיתאחד כחול של עיניים בתכול השמים
יודעת, רק כך אנָצל-
"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי"
["וכי נחש ממית או מחיה? אלא בזמן שהיו ישראלים מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נמוקים (נ"א נזוקים)" רש"י, במדבר כ"א, ט´.]
תגובות