שוב הם מתנפצים על חופיי,

גלי העצבות.

קרני אור נוצצות משַוות להם

מראה זוהַר , חוכמה.

מִשבר אחר מִשבר,

מלחכים את כפות רגליי היחפות,

ואני בוכה ומתפרקת-

שבר-שבר.

נחשול אחר נחשול,

מטביעים את נשמתי

ובאצבעות ידיי מונַה-

מכשול- מכשול.

תולה עיניי השמימה,

מגדלור ואבוקה של אש בראשו-

כפסל נחש עשוי נחושת  שהעמיד משה,

את המבט לא אסיר

 עד שיתאחד כחול של עיניים בתכול השמים

יודעת, רק כך אנָצל-

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי"

["וכי נחש ממית או מחיה? אלא בזמן שהיו ישראלים מסתכלין  כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נמוקים (נ"א נזוקים)" רש"י, במדבר כ"א, ט´.]