שבר כלי , שבר כלי של ממש . חזרה שוב ושוב באוזני על המשפט הזה , נראה היה כאילו חששה שלא אבין או הפנים את מה שרצתה . שבר כלי אני אומרת לך, אתה חייב להבין עד כמה  . אינני מבינה מה לא היה בסדר ? הרי נתנו לו את הכול . נתנו לו כול מה שביקש . מיד שסיים את הצבא , נסעה לאמריקה היה שם כמעט שנה אחר כך טס למזרח . הודו סין נאפל , הכול הוא ראה . ששב לארץ החל ללמוד ראית חשבון הצטיין בלימודים .אושר רב הקנה לנו  שהתחיל לצאת עם שרית . נראה היה שהם מאושרים . קצת לפני סיום הלימודים אבא שלו קנה לו בית, ההינו בטוחים שהם יתחתנו . אבל לא , לא, מהרגע שסיים את הלימודים הכול התחיל . הוא ישב בבית . הוא לא יוצא מהבית . בהתחלה חשבנו שזה מצב שיחלוף אז לא הצקנו לו . אבל כעבור 6 חודשים התחלנו להבין שמשהו ממש לא בסדר . פנינו לרופאים ערכנו בדיקות , פנינו לפסיכולוגים אבל שום דבר לא עזר . בעצם עכשיו שאני מסתכלת על זה ההפך הוא הנכון . ככול שניסינו יותר להתקרב אליו כך הוא התרחק . תחילה היה מבקש שנעזוב אותו לנפשו , אחר כך היו התפרצויות זעם . כול זה עדיין היה נסבל אבל כעבור זמן החל שותק . מין שתיקה כזו רועמת , הוא רק הביט בי בעיניו הכחולות ושתק . אתה מבין ? מצבו הפיזי הדרדר שערו ארך, זיפי זקנו . הוא אפילו פסק מלשמור על היגיינה מינימאלית . נראה היה כי בחר בדבר מה , בחר בנורא מכול . דמעות החלו לפרוץ מעיניה דמעות שאינם נשלטות .

עיניי מביטות בה, אני זוכר אותה היטב . זיכרונותיי לעולם לא בוגדים בי , פניה זרחו תמיד כאשר בנו כול החבורה אליהם לבית . היא אירחה אותנו ממש כבניה שלה . לעולם לא כעסה עף על פי שלרוב זרענו הרס וחורבן רב בבית . הייתה מכבדת אותנו במיני מאכלים ערבים לחך . והוא היה מביט בה בעיניים אוהבות המודות על החסד שהעניקה לחבריו ולו  . בעלה תמיד היה לנו כחבר , לא כאב של אחד מהחברה . משחקי קלפים , צפייה בסרטים שעדיין לא צריכים ההינו לצפות בהם כול אילו היו כבדיחה בעיניו . מין הורים שכאלה שכול החברה אהבו . ההפך מוחלט מההורים הקפדנים שלנו . שהאסור רב היה על המותר . אני זוכר היטב את חופשת הפסח בה הוריו נסעו לחו"ל הבית היה כמרקחה . למשך שבועה ימים חינו בעולם עמוס אלכוהול ומיני תאוות בשרים שרק בני הנעורים זוכים להם . אהבתי אותו, אהבתי אותם , תמיד נראו לי כמשפחה מושלמת . כזו בה אין כעסים אין מריבות , ולנצח שוררת הרמוניה מתוקה המהולה בהבנה .  לא יכולתי לראות אותה בסבל הזה , כאבה זעק לשמים , ומילה את חל בטני חדר הישר מבעד לשכבת ההגנה הממאנת לקבל מראות ממין זה .

נדב תמיד היה נער מיוחד , מין טיפוס נדיר כזה . אדם בו אין רשעות רק טוב נצחי אין סופי .את נדב פגשתי לראשונה בכיתה ז` . נער יפה תואר בעל עיני תכלת השובות אותך מיד . הלך רוחו וגינוניו נראו תמיד מוזרים . איש לא הבין את הדרך הנאצלת בה הנער מפלס דרכו בעדר הפרא . לא פעם חשתי כי רבים מנצלים לרע את טוב ליבו , וכשניסתי להאיר את עיניו חייך את חיוכו הכובש ושאל : ומה רע יש בכך ? . לא פעם שמעתי כיצד מדברים אליו מאחורי גבו , ללא בושה ביודעים ובחרחורי רשע נלוזים . אבל נדב היה תמיד בשלו , תמיד ספג את הרשע הזה בחיוך אוהב וסלחני . האמת הייתה פשוטה , פשוטה עד כדי מחנק אבל איש לא ראה אותה . איש לא יחל להבין

אני חייבת את העזרה שלך , אתה חייב לעזור לי מיררה בבכי קורע לב . אתה מבין כבר אין לנו יותר למי לפנות . פנינו לכול אדם שיכולנו , שילמנו לכול אחד שחשבנו שיכול היה לעזור . אבל עד אתה הכול העלה חרס . אין שום דבר , נראה היה כאילו האדמה בלעה את נדב . אתה מבין הוא פשוט נעלם . יום אחד חזרתי מהעבודה והוא פשוט לא היה שם . הוא לא השאיר מכתב , לא סימן . הכול נשאר בדיוק ממש כפי שהיה יום לפני כן . בבוקר קמתי ולפני שיצאתי מהעבודה נכנסתי לחדרו . הוא ישן , הוא ישן שינה כול כך רגוע . נראה היה כאילו דבר לא קרה ורק עוד רגע קט יתעורר וישאל מה השעה , ויודיע כי הוא ממהר ואליו ללכת . סגרתי את הדלת ויצאתי לעבודה ושחזרתי הוא כבר לא היה שם . אתה חייב לעזור לי כבר חלפה שנה ואין שום זכר ממנו , אף לא מילה . אולי אתה , הרי אתה והוא בעבר הייתם החברים הכי טובים . אני מוכנה לשלם כול סכום בבקשה תעזור לי , מיררה בכי .

חבקתי את כתפיה וכמובן שללתי כול אפשרות של תשלום . הבטחתי כי אנסה לעשות ככול שביכולתי על מנת להביא חזרה את נדב . עזבתי אותה לבדה . היא בכתה , עמדתי עוד זמן רב מעבר לדלת מנסה להבין את מה שקרא . מנסה לשחזר את הפרטים הקטנים . מנסה לראות מהיכן עלי להתחיל לחפש . זה נכון ההינו החברים הכי טובים אבל לא נפגשנו כבר למעלה מ7 שנים. תחילה לאחר הצבא הוא טס , ואחר כך הלימודים . כול אחד מאיתנו פנה לתחום שונה , כול אחד מאיתנו למד בעיר אחרת . המפגשים לאט לאט שחכו ולבסוף נפסקו כליל . תחילה שמרנו על קשר טלפני אבל לבסוף גם הוא נעלם כלא היה .

ידעתי היטב כי מקום הימצאו של נדב קשור בהיכרך בסיבה בה החל לסגת ולהעלם . ידעתי היטב שהסיבה שנדב התחיל את המסע שלו נעוצה בדבר מה חריג שכן הכרתי את נדב . הכרתי היטב את נדב, בנדב לא היה רע, נהפוך הוא אהב , ללא ספק עלם חמודות של אהבה . דבר מה פגע בו , פגע בו כך בצורה כזו שלא יחל עוד לשאת זאת . פגע בו בצורה שלא יחל לשתף שום אדם .

את הימים הבאים העברתי במסע קסום בזמן . מסע בו אני מנסה לשחזר בראשי ובעיניי כול פרט הקשור בנדב . אספתי את כול האלבומים הישנים . דפדפתי בין דפיהם יצאתי למסעות , טיולים , מסיבות . יצאתי שוב עם אותם הנערות שליוו את נעורינו . צפיתי בקלטות וידאו ישנות בו נראים כמה נערים יפים ומאושרים חסרי כול דאגה . הזיכרון שב אליי צף חזרה . כנוסע במנהרת הזמן חשתי את התקופה הזו מכה בי , מכה בכול איברי. דמויות ישנות נשכחות מראות ריחות עלו והטביעו בי את חותמם . נסחפתי לזה כשיכור לרגע היה נדמה כי שחכתי את המטרה האמיתית של המסע הזה .לרגע היה נידמה כי חוזר אני חזרה לארץ רחוקה

התחנה הבאה שלי הייתה שרית . רציתי לשמוע ממנה את אשר היא זוכרת . רציתי להרגיש את אשר חש נדב במחיצתה . נפגשנו בבית קפה תל אביבי לארוחת צהריים . מולי ישבה בחורה יפיפייה . חיננית ומושכת , טעם משובח יש לו חשבתי לעצמי בעודי סוקר ללא בושה את גופה הענוג . הזמנו קפה היא הוציא סיגריה ארוכה מתיק הצד שלה . עיניה ננעצו בעיניי במבט שואל . אני רוצה שתספרי לי על נדב ביקשתי . תוך שעיניי סוקרות את המחשוף הרחב הנותן הצצה נדיבה .

הכרתי את נדב באוניברסיטה , היא פתחה בדברים . בחור יפה , בעל עיניי תכלת נהדרות . יצאנו יחד נפגשנו , למדנו להכיר אחד את השני . במהרה הסתבר כי יש לנו לא מעט תחביבים משותפים . קולנוע , טבע , מוסיקה . ישבנו שעות ודיברנו על הכול . נדב היה בישן , חשתי כי כול הדרך נותן הוא לי למשוך את המושכות . להצעיד את היחסים בייננו קדימה למקומות אחרים . למרות שלא משך לעולם נמשכתי אחריו . נתתי לעצמי להפליג לאותם מקומות שנדב הפליג אליהם . ישבנו שעות יחד במעונות של הסטודנטים ודיברנו . נדב סיפר לי על הכול . על נעוריו, על חבריו , על המסעות שלו בחו"ל . נדב אהב את החיים באמת שאהב אותם , מעולם לא מצאתי בו שום מילה רע על דבר . נראה היה תמיד כי קיבל הכול כמובן מאיליו . כי הכול כתוב שם למלה. והוא, לא אחר, מאשר שליח החייב לבצעה בדייקנות ומושלמות את אשר ביקשו ממנו . כך בדיוק היה בלימודיו . מעולם לא הבנתי מדוע בחור שכזה לומד ראית חשבון . רק פעם אחת הוא סיפר בגאווה לא הולמת ולא מוחשית כי אבא שלו מאוד רצה שבנו יהיה רואה חשבון . כזה היה נדב מין טיפוס שכזה שרוצה לרצות את כולם , רוצה שכול העולם יאהב אותו . הוא לא יחל לשאת כעס מאיש, גם לו היה האדם האחרון אשר עניין אותו . אני זוכרת היטב כיצד נתן טיפ אדיב במיוחד למלצרית זעומת פנים למרות שלא יחל היה . היחסים בייננו היו מעולים האהבה פרחה . נדב דאג לקנות לי את כול אותם הקשקושים המשמחים לב בחורה . ככה חלף לו זמן , מדי פעם הבחנתי במין שתיקה שכזו מרעישה , שתיקה בה היה מכונס בעצמו ואינו אומר דבר . תחילה היו אילו שתיקות קצרות ואחר כך מפגשים שלמים בייננו נגמרו ללא מילה .כעבור זמן הוא התקשר אלי מלמל משהו לא מובן אמר לי כי יוטב שניפרד לזמן מה . לא הבנתי אותו חשבתי כי הוא רוצה פסק זמן . לכן חשתי כי מוטב לא להציק לו יתר על המידה . כעבור חודש באתי לבקר בביתו בבית הוריו . הוא ישב שם לא מגולח ורק הביט בי ולא אמר דבר . אימא שלו עשתה ככול שביכולתה על מנת שאני יישאר שם וכמה שיותר זמן שארגיש נוח ונעים . כעבור חצי שעה עזבתי , אחר כך התקשרתי עוד מס` פעמים הוא סירב לדבר איתי . הגעתי פעם נוספת לביתו אך הוא סירב לפגוש בי . ומכאן הקשר בננו נפסק . אני מביט בעיניה , נראה היה כי לחלוחית קטנה הציקה בעינה . דבריה הכו והדהדו עוד זמן רב . המלצרית נגשת שטר נשלף מהארנק . אנחנו נפרדים תוך שאני מבטיח להיות בקשר ולעדכן על כול דבר חדש .

אני עוזב את שרית מהורהר וחושב כי לא הגעתי לשום מקום והדרך  כנראה עוד ארוכה .                                                               

השעה שעת לילה מאוחרת , בבר תל אביבי שחוח אל וחסר דריסת רגל אדם אני לוגם כוסית וויסקי חריף וזול , זול מדי  . סיגריה כבויה בידי,  בעודי מאזין קשב רב למנגינה עירבה המתנגנת לה ברקע מבעד מכשיר רדיו ישן . הצליל נשמע לי מוכר , מהדהד בראשי . מתוך בלל השכרות ממעיין נפתולי העבר הדומם , בוקעת תמונה מוזרה . תמונה שכמעט נדחקה לה בסבך העמום של הזיכרונות או החזיונות הדחוקים  .

 במרתף חשוך שרועים להם כמה נערים . נדב אוחז בגיטרה ופורט צליל . הצליל מתנגן מעצמו` חוזר ומתנגן , מפיח ביושבים שלווה מסתורית שאיננה נסוגה מבעד לערפילי הזמן . נורית תחילה מזמזמת, ראשה נע הינה והינה לקצב המנגינה . כעבור זמן מה מנעימה קולה ושרה . הצליל מתגבר , נדב נעמד על רגליו . המנגינה גועשת, אני מתופף על פח ישן . לרגע קל בלבד יכולתי לראות אושר במופגן , אושר בהתגלמות , קורם עור וגידים רוקם בשר, רוח וצבע . לרגע קל בלבד ניצחנו את העולם . חזינו במלאך הפורט על כלי מיתר .  נחשפנו לציפור שיר ממעיין קדום בו רגל איש מעולם לא דרכה .

אני מוריק את הכוסית עד סופה ועוזב את הבר . בצעדים כבדים ובראש סחרחר צועד, מנסה לאתר דבר מה מוכר בכול עבר .מנסה להבין היכן ביתי . השמים חשוכים אפורים . אין ירח הוא איננו , הוא החליט לעזוב , לנדוד הרחק מעבר לשקיעה . קולות מוזרים מלווים אותי בצעדת הדחי , קולות הפורצים מתוך הכרתי , מתוך דעת בלתי שפויה .

אתה יודע , אני שמח שאתה חבר שלי חייך אלי נדב והביט בי. מבטו חודר , רך,  עיניו כחולות זוהרות . חיוך עולה על פני , חיוך מבויש הגורם לי מבוכה . מכול האנשים בעלום דווקא אתה משרה בי רוגע . דווקא אתה האדם שאני יכול לומר לו הכול . עיניי ננעצות בו, חשתי קירבה אליו, חשתי רחמים, אהבה ושנאה כאחד . לא יכולתי לסבול את האמת שלו , את הפשטות הזו . לפעמים חשבתי כי הכול מזויף , אבל האמת הייתה אחרת . האמת הייתה שנדב עתור הילה , עתור רכות מהולה ברוך אין סופי .

העיניים נפתחות בקושי רב , גלים כחולים גועשים ורועשים מול עיניי, הראש כואב . אני מוצא עצמי זרוק על חוף הים . עיניים זרות ננעצות בי, מבקרות , חורצות דין ללא בושה . החול שדבק באיברי מכאיב . ביד תועה מנערו מגופי . צעדים כבדים מובילים את הגוף השחוח לברזיה הקרובה . בתנועות כבדות שוטף את פני, את ראשי מזיק המשקה הקלוקל שעוד נותר בדמי מליל אמש . נורית , עליי לפגוש את נורית . אולי בידיה קצה חוט לכול העניין . אולי היא יודעת משהו קובע לעצמי מתוך הכרה .

את נורית לא פגשתי מאז הגיוס לצה"ל . אני זוכר את תלתליה בצבע הארגמן . פניה הנעימות גופה הילדותי . בעיון מהיר בספר הטלפונים אני מוצא את שמה . בקולה אני שומע את כמה מופתעת לשמוע את קולי מבעד לשפופרת . אנחנו קובעים להיפגש עוד באותו הערב בדירתה .

הנסיעה לחיפה נמשכת כנצח , האוטובוס עמוס לעייפה . זקנים , נשים , וחיילים . כן הרבה חיילים . בחדשות מודעים על עוד הרוג בקרבות בשטחים , העיניים שלי נעצמות . עייפות , תהומיות מבלבלת אחזה בי .

 מולי עומד נדב , הוא אוחז בM16  הקצר שלו . זה אתה חזר הביתה לאחר המסע המסכם שלו . לא ראיתי אותו כבר יותר משלוש שבועות . העיניים שלו זורחות מאושר הלום . אני יוצע לפעילות מבצעית סוף סוף הכריז בשמחה . עיניי מביטות בו , עלם חמודות אוחז רובה ביד . חיוך עולה על פניי חיוך של אושר וצער כאחד . אני יודע כי מעכשיו דברים יהיו אחרת . אני משרת כאן קרוב כמש"ק מודיעין והוא לוחם ביחידה מובחרת . אני יודע כי מעכשיו הכול יהיה שונה . ידי מחבקת את כתפו באושר מהול בפחד . פחד ההתעוררות , ההבנה , הכסילות . הימים יהיו עכשיו שונים , תם עידן התמימות .

את נורית אני פוגש בתחנה המרכזית של חיפה . מיד אני מזהה אותה . היא כמעט לא השתנתה . ידי מחבקות את גופה השברירי . תחושה מוזרה עוברת בי , צמרמורת מכה בי . חבלים ארוכים נשזרים זה אתה ולופתים את גופי ונשמתי כאחד. חיוכה הנצחי , חיוך ילדותי מזכיר לי נשכחות מימים אחרים .

לא חולף זמן רב אנחנו יושבים בדירתה . דירה קטנטונת שמסודרת בטוב טעם מופתי . היא מציע לי לאכול , בסירוב מנומס אני דוחה את ההצעה . קפה, רק קפה, אני מחייך חיוך רחב .

 לא ראיתי אותך זמן רב , כמו כן לא דיברנו המון זמן , אני פותח בשיחה בעוד היא מגישה לי קפה חם . באמת זמן רב לא נפגשנו , היא מחייכת חיוך מוכר .

חסרת לי, חסרות השיחות הארוכות שניהלנו , חסרים הפנים המבינות , הדואגות , סיננה מבין שפתיה במבוכת מה .

 נכון, אני מאשר בלב כואב ומבלי לשים מניח את ידי על ידה ממש כפי שנהגתי בעבר  .

 יכולת להתקשר אלי, אתה יודע , האמת שחיכיתי כי כך תעשה,  אבל בחרת להעלם מין העולם .

אני כן התקשרתי, משקר ללא הינד עפעף, אך מעולם לא חזרת אלי .

 עיניי מביטות בה, בכאב עמום ונשכח שמתעורר ויוצא מבעד לנבכי הזמן, מבעד לערפל הסמיך שהותר שם .

לא באתי לשם כך , אמרתי , מבטי נטמן בשטיח הבהיר שהיה מוצב תחת השולחן העגלגל . באתי מטעם אחר לגמרי . באתי כי נדב נעלם , אימא שלו דיברה איתי , למעשה ביקשה כי אני יעזור למצוא אותו , לכן אני כאן .

 עיניה ננעצות בי במבט תוהה . ממתי הוא נעלם ?

שאלה בתימהון חדור חרדה  .

 כבר מעל חצי שנה , רציתי לדעת האם את יודעת דבר מה . אולי נותרת בקשר איתו . האמת כול פרט יעזור, אני דיי מגשש באפלה .

 מבטה מרצין לרגע , עיניה כבויות למחצה . שתיקתה מהולה בקורטוב של הרהור מעמיק. עיניי הנעזרת בהכרות עמוקה מבשרות לי את העובר בראשה . כעבור רגע קל היא מישרה מבט אליי .

 אתה רוצה לשמוע את האמת ? .

מובן אני מאשר מיד .

נראה לי כי האמת תכאב לוחשת .

 תמיד האמת כואבת, קולי מבשר בנימה צינית להחריד, כיודע את העומד לבוא אך מסרב בתוקף להאמין .

 היא נשענת אחורה וכמעט נשכבת על הכורסא החומה אדומה . השפתיים שלה מתקמרות וגופה מתוח . ידיה רופפות לצידי גופה .

 אחרי השחרור מצה"ל עבדתי בבר , פגשתי את נדב לגמרי במקרה , הוא היה עדיין על מדים . בפניו ראיתי שדבר מה איננו קשורה , שאלתי והוא לא ענה . באותו ערב נפרדנו . הוא הלך , אני זוכרת היטב שבהליכתו היה משהו מוזר, משהו שאינו רגיל לנדב .

היא מציתה סיגריה ומביטה בי, כאילו בוררת את המילים בקפידה . נראה כי יש בידה דבר סוד ההולך ונחשף אט מול עיניי .

 הפעם הבאה שפגשתי את נדב הייתה באוניברסיטה . האמת שלמדנו יחד באותו מוסד , אני סוציולוגיה הוא ראית חשבון . נפגשנו דיי הרבה , תחילה המפגשים האלו היה נעימים , יכולתי לחוש באווירה כמעט נינוחה . אומנם אווירה מלאכותית , לא היה בה ממש . אולם ככל שעבר הזמן הרגשתי שינוי , שינוי עמוק בנדב . אני זוכרת שיום אחד הוא הגיע אלי למעונות , הוא הסריח מריח רע של אלכוהול . הכנסתי אותו לחדרי רחצתי את פניו . הוא התחיל לדבר אליי , דיבר מליבו , כפי שלא דיבר איתי מעולם . סיפר כי הוא חש רע ודברים רבים בחייו אינם כפי שרצה . סיפר כי נמאס לו לרצות את כולם , לרצות את הוריו, לרצות את שרית  . האמת שהרגשתי כי דבר מה לא בסדר שם, אבל שתקתי ולא אמרתי לא דבר . נדב הביט בי ובכה , בכה כמו תינוק . חבקתי אותו , הוא אמר כי איננו מוצא את מקומו . הוא חש מיותר בעולם . אך יותר מכול דבר אחר  מתגעגע לחייו הקודמים , לחיים הפשוטים שהיו לו . הגעגועים אכלו אותו , בעיקר לשלמות שהייתה לאידיליה, והפכה למקור עינוי אכזר ומתיש  . נדב התגעגע אליך אבל לא התקשר , הוא הרגיש כי אתה חיי בעולמך ואינך צריך את הצרות שלו .אינך צריך את העול הזה על כתפך ומספיק שנים נשאת אותו .

היא שתקה , שטף דיבורה נעצר . עיניה התמקדו בעיניי .

 גם אני התגעגעתי אליך מאוד .

השתיקה צרמה באוזניי, הכאיבה, הלמה .

 פניה של נורית נראו עכשיו במרחק של הזמן . ראשה טמון בין ידי המלטפות את שערה ברוך רב, כאוצר שמימי שהותר בעבורי בלבד . נדב מנגן בגיטרה, על ברכי שפת הכינרת הקסומה בחן צופן תום . עצי הדקל נראים במרחב , מעניקים תחושה של הרמוניה צלולה, הרמוניה בין טבע לאדם , בין אדם לאדם . עיניו עצומות , נפקחות רק לעיתים נדירות . אך ליבו לא שם, לא שם .
 אני שותק ומביט בה , בוחן את כולה . את פניה היפות , היא עדיין איננה מתאפרת, יופייה הטבעי נשאר כשהיה . עיניה הירוקות יוקדות אש בערה, מלטפת, אוכלת, אוחזת בי בכוח הבערה  . גופה הרך מלבב, מתפתל, קורן אין ספור נבואות שלא יתגשמו לעולם   .

הקימור הזה, הקימור הזה בשפתה זמן היא חושבת . הקימור הזה בשפתה זמן היא נבוכה ואיננה אומרת את כול אשר על ליבה . זכרתי היטב את אותה ההבעה .

נדב נעלם , נדב איננו . אני חוזר שנית בקול תקיף שאיננו מתפשר . צריך לאתר אותו , צריך להחזיר אותו חזרה הביתה . את מבינה נורית , צריך להחזיר אותו הביתה . קולי נשמע עכשיו בטון מוזר , ספק צועק , ספק בוכה .

מבטה מושפל , פניה אוחזות רגשות מהולים , רגשות ופחדים כאחד . נראה כי שוקעת בעצמה שוקעת לתוך עולמה ובוחנת . נראה כי מנסה להבין את המצב .

יש לך רעיון היכן נדב ?. אני שואל בקול תקיף . יש לך רעיון כיצד אני מאתר אותו מחזיר אותו הביתה . יש לך רעיון ? . קולי אחוז התרגשות חסרת שליטה , היא מבחינה בכך . נראה כי כול העניין הזה חלחל לתוכי קצת מעבר למה שרציתי, קצת מעבר למה שיכולתי .

למה עזבת אותי ? שאלה ודמעה קטנה עזבה את עינה .

עיניי מביטות בה , בשארית כוחי אני אוחז בעצמי . אני חש כי הדמעות עומדות לפרוץ . אני חש כי עוד רגע קל בלבד אבכה כאן לידה . משהו בתוכי עומד לצאת . עומד לפרוץ , אני חש אשמה . אשמה מהולה בפחד . ידי רועדות מזיעות .

כנועה לתחושות שהולמים בי אני שואל בפעם האחרונה .

יש לך רעיון היכן נדב ? .

דמעות פורצות מגרונה , ראשה מהנהן לחיוב .

הרחובות ריקים מאדם . מבעד לסמטה שחוחה חולפת מכונית המפרה את השקט לרגע קל ושוב דממה . רוח קרירה מנשבת על פסגת הר הכרמל הפסטורלי שנראה עכשיו כאילו נלקח מאגדה ישנה . מול עיניי נגלה נופה הנצחי של חיפה עטורת האורות האומרת שמחת חיים בת אלמוות . אוניית ענק עוגנת לה בנמל ומבשרת התגלות והתחדשות כאחד  . הנוף הקסום הזה ניגלה כאחד , כאומר רז  .

רגלי כושלות , כבר לא נותר בהן עוד כוח לשאת את כובד משקל הגוף . השעון מורה כי השעה כבר חצות הליל . כנווד בעיר זרה , חש בכניעה ממשית .  נווד בעיר נוכרית המנסה לאתר דרכו מבעד לנפתולי הדרך האין סופית . רעב אחז בי , רעב בלתי נשלט שאינו סביר . רעב המכה בעוז בגופי שאינו יכול להתגונן כלל . תחת עץ השיטה במרכז גן נידח ניצב לו ספסל . בהעדר ברירה אני מותיר לעצמי מנוחה , מנוחה קצובה בזמן וברירה . רק הלילה חוזר הפזמון הישן , כן רק הלילה .

הגאווה כמה היא בזויה , יכולתי להתכרבל במיטה זה עכשיו , יכולתי ללטף את שערה הרך .אבל נטשתי , עזבתי אותה בוכייה . עזבתי אותה בשנית ממש כפי שעשיתי אז . קולה קרה לי שוב ושוב אבל לא , סירבתי להקשיב לא רציתי , לא יכולתי עוד לשאת  . הרגשתי לא שייך . הרגשתי כי מקומי לא שם איתם .  

המדרון נראה מתפתל ואין סופי , בתוך הסבך הפראי של מיני צומח . עצים, שיחים, פרחים והרבה מים, שצף חודר והומה שאינו ניתן לעצירה . נחל קסום בהרי הגולן ערב בוא האביב . המראה הזה נחרט בעיניי, בראשי בתודעתי . נראה היה כי מיטב יוצרו של האל ניגלה מלו הדרו בפנינו כבבראשית . נראה היה כי הבחירה נוצרה בשנית . הצעדה במימי הנהר הגועש תחת קרני השמש הבוהקות מתחה את שרירי הגוף והלב כאחד . צלילות המים והקור המשתק ניקרו בנהרות הנעורים ששכנו בליבנו . מכנס הצבא הבלוי דבק לרגלי , עירום גופי העליון צחק לקרני השמש הקופחת באומר תגר . ידיה נגעו בחזי , ליטפו את איברי . יכולתי לראות הבזקי הילה נחקקים על סלע , מתעדים את אושרי בגאון למול אין הסוף הגלום בפרא המורגש .יכולתי לחוש את אשר פילל האדם את הנשגב ואיננו בר מגע  .

נדב הביט בי , עיניו ננעצו בגופי  , בגופה המשתקף הנחשף מבעד לבגדים הרטובים . הוא לא אמר דבר , את פיו מילה במים, בשתיקה עצורה . עיניו אמרו הכול , עיניו ועיניה השותקות . הדלקתי סיגריה , להבה קטנה הציתה אש שהכתה, עכלה, שרפה את אשר היה . הבעירה אש בערה שלא ניתן לכבות , אש ששרפה והותירה צלקות שאינם ניתנים למרפא , אש התמיד , להבת הנצח אש התודעה . 

אני צועד , צעדיי הולמים, מהירים, נשימתי קצובה . אני צועד ואינני חדל , אינני עוצר ולו לרגע אחד . מאחור נשמעות צעקות , מאחור נותרו הדמעות . מאחור נותרו הררי תקוות אהבות אכזבות כאחד .

בחרתי להאשים אותה , את נורית . לא רציתי לראות את האמת, בחרתי למחוק את פניה מבעד לזיכרונותיי מבעד למחר המהול בייסורי האמת .

העיניים נפקחות רק בקושי תחת מעטה קרומי השינה, הגוף רועד . בדמיוני רואה את פניו המחייכות אליי, עיניו הכחולות מביטות . דעתי שותקת , הולמת באין ידיעה והכרה כאחד אך מסרבת לתת את הדעת . הלומת חיי מרקדת מולי באור חדש . מתעתעת , מרקדת בריקוד אכזר . חושפת אמת פשוטה , חושפת את צינת הבחירה עד אובדן .

אני צועד בעמק הבכה , תחת תווית אמוללה של נבל שחקקתי על מצחי , שהטבעתי בה את בשרי באש הגאווה . אותה האמת עודנה מכה בי , איננה בוחלת לחשוף את באושי הנראה במרחב . צעדי מבקשים את הדרך , אומרים לשוב הם לימיי בחירה . נתונים הם בזוהר אפוף אהבה , שנאה , נקמה כאחד . 

ימים רבים חולפים להם , ימיי חיפוש . ימים בהם אומר אני לבוא באמת מולו , לבוא אליו ולומר את אשר רציתי . לבוא ולומר שסלחתי ואין בי עוד כעס . אין בי עוד צער כלפי דבר . עוד יום חולף ועוד אחד , מחטט רגלי בחבלי הארץ . מדיר שינה , מדיר רוגע , מדיר אושר במחוזותיי . דמותה של נורית נראית בחלל הזמן שכוחה מיותרת עד צער . דמות התככים שהלמה .  

 ימים מתחלפים , שבעות חולפים, חודשים ושנים . אין זכר לנדב , הוא איננו נעלם . מדי שבועה אני פוקד את בית הוריו . מביט בפניהם העיפות הכמהות  לטיפת אור , לבוקרו של יום חדש בוא יכלו לחבק את בנם . בו יוכלו לחדש אהבת אם אהבת אב . 

אני מביט לרחוק , מנסה לאתר את הצליל . מנסה להשיב ימי הילה ושלמות . בעיניי רואה אני אותם נלהבים צעירים חבוקים . בעיניי רואה אני אותם צוחקים באהבת אמת, סולחים .

עיניו הכחולות מביטות בי הישר בעיניי , ידיי מלטפות את שער ראשו העדין, הרך מקטיפה . ידיו הקטנות נוגעות בפניי מלטפות ענוגות . צחוקו מהדהד בחלל האוויר ממלה את חיי את יומי את תקוותיי . אני אוהב אותך נדב , אוהב אותך כפי שלא אהבתי אדם מימי .  עיניי נישאות לשמים , אני מודה לך שהחזרת אותו אליי . החזרת את נדב שלי שוב לבין זרועותיי .