איש אחר היה , איש הנע ונד במחוזות רבים למרגלות המרחב הרעועה שאיננו חדל . אותו המרחב האין סופי רק מתעצם כאחד ומעניק תחושה נצחית של אפסות בלתי נשלטת וחסרת כול עומדן . מבעד לאין סוף הנצחי של הישימון מפשפש אי שם ואי כאן מדיר מנוחה מבעד עצמו עד כדי תמהה. אותה השלווה המבוששת לבוא אין בה אחר מאשר רועץ וחורבן המכלים ימיו תדיר ללא רחם וללא הפסק .
מפעם לפעם רואה היה בשדות זרים מביט בעולם חלקי עד כי העיק אליו , אותה המועקה חלחלה לה כך מצלקת את נפשו יען כי לא מצא שלווה . השלווה הדירה רגליה ממחוזותיו ועיניו לוטת בערפל והילה עוטפת בדידותו , מחפש דרכו שואל ואינו יודע שובע באשר הולך .
מבעד לימים מצא כסות אותה לבש על מותניו למען יכסה בה מערומיו . למען יחוש אי אילו שלווה נחוצה. גם חליפה לא לו הרי היא חליפה ומגוננת בפני הלא נודע . והרי הכסות אין בה ממש כי כול רוח קלה מנופפת מחצלאותיו ומערומיו נחשפים כך ברבים ובוש הוא בעצמו לבדו ממש .
והרי האיש נע ונד במרחב, שואל, מבקש, מעלה תפילה על בדל שפתותיו . מעמיק חשוב, מרצין ענייניו והרי קודש הברירה כמוה כאוצר . שחר לבוקר של יום שקיעת בין ארבעים זמן שחרית וזמן ערבית כול האט נפשו בוערת ואין עוד בה רז כי תחינה פשוטה בפני היושב במרומים "תן לי נחלה" .
מראות רבים ידע האיש ופלאי עולם נגלו לעיניו , מביט וסוקר מעמיק לו ידע וככול שידע כך אומלל היה . הידע יש בו עוצמה אך בו בזאת יש בו חורבן , חורבן התמימות והאי ידיעה בה ניתן לדמוע ולצחוק . האמת שאיננה היא אמת אחת האמת הקיימת כמוה כאמת מעוורת שאינה נותנת עוד ברירה .
נדודים על פני המרחב , במרחב הזמן האין סופי . מביט לאחור בשערי האתמול הנוצצים שאינם נפתחים עוד לפניו . אותם שערים נעולים בבריח וכול שנותר עוד ערגה . ערגה הזויה שמנקרת בתוככי הנפש עד כי פוצעת ומותירה צלקות עמוקות בבשר . ערגה שאין בה אחר מאשר כאב בלתי ניתן לשאת עוד כלל ועיקר .
שער עצום נפתח , שער שאין בו סוף כי הד אדיר מעוור מחריש מעוות עד כלות . צעד דל צורר את בדידותו צעד חולף ואינו . נתון הוא באין רואה בין עולם שאינו מכיר לעולם הזוי ומעיק עד אין כץ . שער נסגר שמש שקעה וקרניה אינם עוד בנראה ואין עוד אור ואין עוד תיקווה כי אפסה ואיננה .
איש אחר היה , צעד אי שם במרחב מחטט רגליו בין תלאות האתמול למול אמת המחר .
