הבל הבלים מול עולם האמת . עולם שאין בו תפל כי עיקר בלבד. עולם אשר ניחוחו מעתיר עונג צרוף המתהווה לסגולות חדשים בהם יד אדם עוד טרם נגעה . הבל הבלים מול האמת המסתתרת מאחוריי הכסילות הבלתי נסבלת של השגרה . הכסילות הבלתי רציונאלית מעשה האדם . אותה שיגרה מעושה המתעטפת תחת חוקיות קתדראלית במסווה של טוהר , במסווה של אצילות אמת מידה ומוסר . הכול הבל הבלים הכול שקר אחיזת עיניים בת אלפי שנים . הכול על מנת להדיר מחשבה חופשית בלתי נשלטת ובלתי מעוצבת .הכול על מנת ליצור קונפורמיות אבסולוטית בלתי ניתנת לשינוי . הכול על מנת ליצר קו אחד של מחשבה קו יציב ונשלט .
בואי , בואי איתי ידידתי היקרה, בואי איתי ואשיב לך את הדרך . הדרך אל האושר , הדרך שתוביל אותך להתעלות אמיתית . הדרך שתפקח את עיניך למציאות אחרת . מציאות שאיננה יציר אדם. מציאות שאותה לא עיצבו בידיים גסות . אותו עולם אמת , אותו העולם בו חושייך ישנו ייעודם יתעצמו וינועו מעצמם .אותה האמת בה תגלי חושים חדשים אשר לא ידעת אודותם . ממעמקי הנפש התיכונה ייווצרו חושים בלתי גלויים שנחבאים בתוכך. חושים אשר האדם הרגיל טרם ידע אודותם . חושים בהם תוכלי לנצור את הבלתי מושג , את הבלתי מובן, את הבלתי חזותי את האנטי תזה לגשמי .
שער האמת יחצה , שער האמת יעמוד למול רגליך . בבוא השער תחזי במראות אשר טרם ראית , תחזי בנפלאות העצורות בתוך תוכך אשר אינך יכולה לתת להם דרור . אלהה עצומה של כוח המחשבה, אלהה עצומה של גבול היכולת . אין דבר בעולמך אשר יכול להיות שווה או דומה לדרך אשר ארעך , אין דבר ממנו תוכלי לשאוב ולו טיפין מאשר תראי .
רק דעי לך יקרתי כי הדרך אשר בה תלכי הינה דרך ללא חזרה . הינה דרך בה תלכי ולעולם לא תוכלי לשוב משם . איש מעולם לא שב , איש לא חזר ואמר והאיר את הדעת . הדעת איננה משגת את העוצמות , הדעת איננה יכולה לשאת זאת . והרי חושיי האדם מוגבלים עצורים ננעצים בעצמם . והרי חושיי האדם מוגבלים עד עצבות .
העיניים נפקחות באיטיות נוראה , נראה היה כי הקול המלטף נעלם לו מעצמו . עיניה נפקחו לחושך שבו שרעה . מהחלון הפתוח נשמעו קולות המכוניות השועטות . הליל הרטוב נקרה במלו עוזו למול עיניה הפקוחות למחצה . האור המהבהב של מועדון הלילה היטל בחלונה . מתוך תשישות פשטה את בגדיה והלכה עירומה למקלחת. המים הזורמים ליטפו את גופה והותירו עונג זחוח . הקול שב ולחש לה , שב וביקש שתבוא שתפקח את עיניה שתחדד את החוש הבלתי מושג ממגבלות הגוף המותש.
צלצול הטלפון הסיח את מחשבתה, את ערגתה הבלתי ניתנת להסבר לאותו הקול, אותו הקול שאת טיבו עדיין לא הבינה אך עוצמתו נחקקה בה היטב היטב . מעולם לא ידעה חוויה שכזו . לעולם לא דיבר אליה קול לא מתוך שינה ולא מתוך עיירות .לא נגע בה דבר לא חלחל לא העמיק את מחשבתה . הטלפון המשיך לצלצל מלו אונו המקרטע, מגבת נאספה לגופה בהיסח הדעת הבלתי מתפשרת הדורשת תשובה . בצעד מהיר התקדמה למכשיר הטלפון . לפתע פסק הצלצול ממש צעד אחד לפני הגעתה . על הכורסא הישנה זרקה את הגוף . עוצמת את עיניה מנסה לשוב ולהבין את הקול . מנסה להבין מהיכן ומדוע .
חשכת הלילה ניצבה מול עיניה השעון הודיע כי קצת לפני זריחה . מתוך מוחה הבקיעו צלילים הזויים מיני צלילים שלא שמעה מעולם . העיניים נעצמו , מראות סתורים נגלו מול עיניה , מראות שלובי אובדן ושמחה כאחד . מבעד לחשכה אספה את בגדיה והתלבשה . הרחוב הפתוח נראה עכשיו מאיר פנים כמבקש את בואה . מעיל הגשם נאסף ביד מהירה , וכך גם התיק . חסות ההמון תרנין את בבואתה הנשקפת כך רצתה כך כיוותה . הרגלים נושאות את הגוף התפל ואיתו מחשבות סוערות כנחשול עצום ואיתן . מחשבות שאינם עוזבות, מחשבות האומרות חיפוש, מחשבות המבקשות מוצא . הירח נעלם מול עיניה מותיר את דרכה של השמש הדלילה . צבעי ארגמן מעתרים את השמים מבקשים להמיר את ממלכת הלילה בעוצמת היום המתגלגלת מעצמה .
"לא , זה לא היה עוד יום שבשגרה זה לא היה עוד חלום או תיקווה . היה שם משהו , היה שם משהו שאינו ברור לי " .
ניסתה לשב להסביר נוכח החיוך הרחב שנמתח על שפתיו . חיוך האומר הבנה , או סליחה באירוניה זדונית . חיוך האומר כי זה עוד דבר מה החולף עם הזמן .חיוך המזלזל המייחס לדבריה נימה של ילדה . יותר מכול היא שנאה זאת , שנאתה את הזלזול והביטול . שנאתה את ההתנסות הבלתי מתפשרת שלו זמן שחייך כך . פעמים רבות אהבה אותו עד כלות הנשימה אולם עכשיו הוא נראה זר נוכרי ושונה . עכשיו הוא נראה כמחפש תחליף הגיוני בביטול וזלזול עכשיו הוא היה שונה . עכשיו נבט בה רגש השנאה לאותו האחד שכול כך אהבה . אהבה עד כלות, אהבה מתוך בחירה ורצון לנצח , מתוך תקווה ללדת יום אחד את ילדיו .
השמש עמדה במרכז השמים , בצעד מהיר עזבה את הבית . אותו הבית שלימים עברו כול כך אהבה לבוא לתוכו .אותו הבית שלימים עבר העתיר בה שמחה ,עדנה , עונג חושים ומה שחשבה כהבנה ואהבה . רגליה צעדו בקצב מואץ מתוך רצון בלתי סביר להגיע מהר ככול שיכלה ליעד , לביתה למבצרה . בכול מעודה ביקשה לחזור אל הקול הקורא , אל הקול המדריך המבקש לשנות ,לאהוב להאציל ולקדם מתוך תבונה עמוקה שלא הבינה את פישרה מתוך מימד אחר .
הבית הקטנטן נראה עכשיו כמקור עוצמה חדש . למרות שתעווה אותו בעבר כעט חשה בו מין נינוחות . כעט חשה שצופן הוא בחובו עולם שונה, עולם המבקש את קרבתה . מבעד לבית ידע רק רגשות אחרים , מבעד לבית ידע רק נחשלות , חוסר, ועלבון צורם . עכשיו הקירות הריקים חיכו לה, חיכו לעומתה ואין מלבדם עונג בלתי מרוסן . התריסים הוגפו חושך מלאכותי נוצר בחלל הדירה . הבגדים נפרמו באיטיות נאצלת במחול איטי לאורו של נר. המחול התעצם וגאה מעצמו לצלילה של מנגינה שנשמע רק לאוזנה . מפעם לפעם חשה עייפות אך לא הפסיקה לנועה , לא הפסיקה את המחול המשחרר . לא הפסיקה לנוע את כלות הכוח הפיזיולוגי בתוכה , עד לשחרור עוצמת החושים למימד אחר . אותו המימד הבטוח , אותו המימד ממנו טרם לגמה . אותו המימד שזר היה בעבורה .
