ברק, בליל נדוד שינה, קורן על עור פנייך, שלא מש מַבָּטַן ממני כל הלילה.

האור מפלח את עיניי, כמו רואה הוא את הרגש הסוער בחזי כשאת חורצת בעוצמה את גורלי, בתום עינייך... הגשם דופק ודופק, נוזל עוד ועוד, מעביר בספינת געגועיי זיכרונות נשכחים שלא עלו בי מזה חודשים ארוכים.

ואת, הנה את ניצבת מולי, כרואה נסתרות ליבי הפעוט, מחבקת בחום של מלאך אלו-הי, ושוב מבשרת על בוא היום הטוב.

עיניי נעצמות אל מול זוהר שפתייך, חולם על ציפור חופשיה במרום, דואה על כנפיה ברוח הפרצים, נושאת את כל חיי על פני עומק הצללים.

ואני נושא תפילתי אל שמי הארץ המושחרים משחור, ויודע ששם אתה נמצא, מאחרי כל העבים והכרובים שבדרך, אתה עומד לך, מביט בי, במעשיי התמימים, מייחל לסלוח לי כשאבקש את תחינתי אליך בבוא היום שניבאה לו אהובתי.

אך הלילה הוא הליל בו אף כוכב לא ישיר לי, והלבנה תתייסר, כי כל צבאה נס מפני אהבתינו, אחור ונסוג תחת פעימות ליבינו, לבד היא תשאר תחת כס מלכות השמיים, ותארוב לשמש לפני בואה, שלא תהרוג את מאור העצב הנצחי.

היֵלדָה, לנצח הוא יקח אותי אליו, אותי ואותה ולא יתן לי לשכוח את ליל האוהבים הלה. הלילה הארוך עד בוא החמה, עד קץ השמש לאהבתינו, עד בוא האור על זיו פנייך הבורקות לי בחשיכה הסותרת לשתי עיניי.

ושוב את ניצבת מול גופי הדל, ביופייך הטהור מנגנת בשתי ידיי. נותנת לי לחוש את עיני הענבר, וללחוש לאזנייך עוד מילות נעורים. ללטף שערך בנוגה צחור, ולשתוק עמדך עד בוא כתם האור.

ובלכתך אעצב, כי נותרתי בדד, רק ריח דמותך נותר לחיקי, רק חלום במוחי נשאר חקוק כחצוב באבן. לא אוכל להמשיך ולחכות לבדי, עד בוא היֵלדָה הבא.לא אוכל לשאת את עול פרידתנו. ארדוף ואשיג את אשר חפצה בו נפשי, את בוא האביב אל פתח ליבך אביא, וכך נישאר רק אנחנו, על כר הדשא כל לילה, ונחכה עד בוא ליל כלולותייך...