אותו ספספל אותה הגינה,

נמצא שם כמעט בכל יום.

משחק מצחקק,הלב מתאפק,

לא להתחיל לבכות ביגון.

עוד מעט זה נגמר,כבר ממש מאוחר,

לא רוצה להפרד.

הדשא,העץ,הציפורים בשמיים,

השקט-דום עומד.

הצעיף מסתחרר ברוח קרירה,

מתעטף במעיל הירוק.

נדנדה חורקת עוד מעט מתפרקת,

כבר אי אפשר לשמוע הצחוק.

חברה מלמעלה שולחת קריצה,

מנסה אותי לעודד.

כה יפה חמימה,כל כך לבנה,

ואני כבר איני בודד.

מתיישבת איתי,משוחחת ברוך,

לפתע נעים לי בלב.

מלמעלה נושקת,אותי מחבקת,

עכשיו כבר לא כואב.