עוד זריחה,עוד בוקר,עוד גל במים,

עוד יום מחמם את הלב העדין,

היד מנסה ולא מגיעה אל המקום

שאליו מגיעה רק הנפש.

בעדינות מופלאה היא קורנת בחוזק,

היא מושכת כל עובר אורח.

כמו שמש בערב,עם זמן השקיעה,

היופי אינו נתפס במוח.

היא כמו יונה המתעופפת לחופש,

מנסה להגיע לאופק הרחוק.

מכשולים,סיכונים המוות קורן לה,

באוזנה קולטת את רעש הצחוק.

מנסה להעמיק ולא מצליח,

משתדל לעשות את הטוב.

ברווזון מכוער,בודד,דחוק,

כן,זה עוד ילד שנזרק לרחוב.

נגמרו המילים,נשימה אחרונה,

אין יותר סיכוי לסיים.

את מה שהתחלתי

אין מי שייגמור,

אני כמו תמים מסתכל.

על שמיים גבוהים שאי אפשר לנצח,

גם אם אגיע רחוק,

לעולם לא אגע לא אוכל להשלים,

את חיי המרירים-במתוק.

מי זה יצר אדם כה מבחיל

 השונא כל דבר שנע?!

מדוע אנשים מחכים רק לסוף

 במקום לנצל את הבא?!

אין סוף לתשבות,אין מילים לענות,

ואנשים מתאבלים על חייהם.

מתפללים ביגון ופחד אליך,

מתי סוף סוף תיעלם?!...