בעזרת השם יתברך
-"אהרון!" ראשו של רבי הדגול הציץ אלי מחרך הדלת, "מדוע אתה שוב בחוץ?"
- "זה...זה...", נזהרתי שלא לפגוע בכבודו, "זה מפני שהורית לי לצאת...כלומר ...", תמיד אני שוכח לדבר אליו בגוף נסתר, "הוא הורה לי לצאת".
- "מי הוא זה שהורה לך לצאת?" רבי התבלבל קמעא.
- "אתה... כלומר הוא... א...אתה בגוף נסתר..."
הוא העביר ידו על ראשו לאט לאט, "ובכן", אמר לבסוף, "היה זה טרם שידעתי, כי קר כל כך בחוץ. וכי להצטנן אתה חפץ? לצער עוד, את אמך העלובה?" נזף בי. השפלתי את ראשי. "נו!!" דחק בי, "הכנס מיד!"
כבר הוסכם בינינו, תלמידי כיתה י"א שבבית הספר "חשמונאים", כי אין עוד מורה כרבנו יוסף. אף כי דעתו לעיתים אינה מיושבת עליו כל צרכה, והוא נוטה אל הבלבול- הרי מלבד שהוא מורה, אב הוא לכולנו. ואל יהי דבר זה קל בעיניכם. אב, אינו דבר המובן מאליו לרוב רובנו. ולמי שזכה באב- הרי אביו מתגולל בקיא שכרותו, או מרצה את עונשו בבית האסורים, וכיוצא בדברים האלה.
וכך בכל בוקר, מקבל אותנו רבנו יוסף בהכנסנו לכתה, איש איש כפי מעלתו. לאחד, מלטף הוא בשערותיו, משל פעוט בן שנתים היה, ולאחר צובט בלחיו בחיוך צביטת אזהרה, ושואל: "היום תתנהג כבן אדם סוף סוף?" לזה, טופח על גבו מעשה גבר, אגב לחישה: "ומה שלום אמך החולה?", ולזה רק מחיך את חיוכו הטוב. ואנו נכנסים לביתנו החמים. בית בן חדר אחד, ובו עשרים כסאות, ושלושה עשר שולחנות. ומורה אחד.
אז מסמן הוא באצבעו, וכולנו מפשילים את שרוולינו להנחת התפילין. והוא עובר נער נער, ובודק את תפילין-של-ראש שלנו, ומזיז ימינה מעט, ושמאלה מעט, ומטה ראשו אחורה, ועוצם עין אחת, ומהמהם בשביעות רצון. ולאחר כל זאת, מתחיל הוא בניגונו המתוק "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד", ואנו עונים אחריו, ומקפידים עליו, לבל יימשך בניגונו, ויאמר הפסוק שבע ושמונה פעמים.
ולאחר סדר התפילה, מוציא רבנו יוסף מתיקו את שני פנקסיו, האדום והלבן. ספרי חיים ומתים. "בלבן- כותב אני את הצדיקים שבכם", פותח מורנו בכל בוקר מחדש, "ובאדום... באדום רושם אני את הצדיקים הנסתרים. אלה שצדקתם טרם יצאה לאור. צדיקים נסתרים אלו", מטעים הרב יוסף בניגון של גמרא, "ישארו עמי בהפסקת הצהרים, ל..."
"לקבל את שכר עמלם, כבר בעולם הזה." משלימים אנחנו את דבריו במקהלה, והוא מביט בנו
בזעם מעושה, שחיוך מעורב בו.
ומחזה נפוץ הוא, שתדיר מתבלבל רבנו, וכותב בפנקס הלבן את השובבים, ובאדום את הצדיקים. ובסוף השיעור הוא מכריז "יהודה חסן, ואברהם שירזי – בהפסקת הצהרים, חלו נא את פני!" ויהודה ואברהם, מבחירי התלמידים אשר בכיתתנו, באים לפניו, ודנים עמו, ומוכיחים לו באותות ובמופתים, כי לא יתכן כדבר הזה...
אך כתב אשר נחתם בטבעת המלך, אין להשיב.
יהודה ואברהם יושבים עמו בהפסקת הצהרים, ומצדיקים עליהם את הדין- ואני, שנשתרבב שמי בטעות אל הפנקס הלבן, מקבל מידיו של רבנו תעודת הערכה, לשמח בה את אמי.
-----------------------
גמרות פתוחות לפנינו. רבנו מחזיק גמרתו בידו, ועיניו אש להבה. "אמר רבן גמליאל, פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי ספינה אחת שנשברה. והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומי הוא? רבי עקיבא", כאן נשתתק קמעא רבנו, והביט בנו במבט רב רושם. במשך שנותיו עמנו, דאג לחבב עלינו את רבי עקיבא, מכל חכמי ישראל, עד כי לעיתים נטרנו טינה לחכמים החולקים עליו. "וכשעליתי ביבשה", ניגן הרב יוסף את ניגונו המתוק, "בא, וישב, ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: מי העלך? אמר לי: דף של ספינה, כלומר", ביאר לנו, "לוח עץ משברי הספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי". אט אט הרים רבנו את עיניו מן הספר.
"נו?" סקר אותנו במבטו, "ומדוע עלינו לדעת, הכיצד ניצל רבי עקיבא? וכי ספנים הננו? או בני ספנים?" נתגבר קולו יותר ויותר, "אלא רבותי, משקה אותנו עתה רבי עקיבא, ממי תורתו הנאצלה. אין נענוע ראש, כי אם דרך זלזול וביזיון! גל כי יתרגש עליכם בסערת חייכם, צרה כי תבוא- נהגו בה מנהג רבי עקיבא!! נענעו לה בראשכם!! בוז תבוזו לה- ונצלתם הימנה!!" הוא טרם כלה לדבר, ואיש זר, נכנס לכיתתנו. צנום היה, וארוך ידים, והילוכו חרש, כאדם החושש לעורר ישנים. הרב יוסף, עמד בגבו אליו, ולא ידע בהכנסו. "ואומר אני לכם תלמידים", המשיך הרב יוסף, "כי אין ...אוי...סליחה", מתוך רגשת דבריו, נופף הרב יוסף בידיו, ואחת מהן פגעה באיש הצנום, והכריעתו ארצה, לקול צחוקנו הרם. האיש התעלם מצחוקנו. חרש נעמד על עמדו, קירב פניו לאזנו של רבנו, ולחש לתוכה מה שלחש. הרב יוסף, הנהן לעומתו, ופניו נתקשו באחת.
"תלמידים", פנה אלינו בטון נוקשה, "עת צרה היא ליעקב. זה עתה נקראתי, ליטול חלק בהצלת ישראל מיד צר. כידוע לכם, זוממים מבקשי נפשנו, להשמיד את שארית ישראל. ואני הקטן, ורבבות אחי, נקראנו להגן על מדינתנו ועל עמנו, עם ה'. ויודע אני- לא יטוש ה' עמו! בטוחני, כי במלחמה זו תהיה ידינו על העליונה! ואתם", סקר אותנו בשבט מבטו, "ברי לי, כי תדעו להעריך את המורה אשר ימלא את מקומי, ולכבדו בכל הכבוד הראוי למורה בישראל." נאלמנו כולנו. איש איש ומחשבותיו. איש איש, וסערת נפשו. הרב יוסף הניח ידו על גב האיש הצנום, ודחפו בעדינות אל קדמת הכיתה.
"הכירו נא את המורה שמואל." המורה יוסף בחן אותנו, ומיד הוסיף, "בודאי מעוצם התרגשותכם, אינכם זוכרים, כי יש לעמוד בפני מבוגר הנכנס לכתתנו!"
קמנו באי רצון.
המורה יוסף עבר בינינו, ונפרד מכל נער בחיבוק אמיץ. אף אני חבקתיו. בכוח. כמבקש לעכבו עמי. לבסוף יצא. ואת הדלת שכח לסגור.
-----------------------------------
לאחר ארבעה ימים, נכנס אלינו המנהל, ובידו מעטפה חומה. "תלמידים!! מורכם יוסף שלח אליכם מכתב משדה המערכה. ידוע לי כי...." עשרים נערים זנקו לעבר המנהל הנבהל, וחטפו מידיו את המעטפה. לבסוף נפלה היא, בידיו של יהונתן- מנהיגנו. דממת מות השתררה, ויהונתן החל לקרוא: "לברוריה אהובת נפשי. כותב אני אליך, מתוך סערת המלחמה..." רבנו יוסף שוב התבלבל. לא יכולנו לכבוש את סקרנותנו. "היודעת את, גודל הניסים אשר עושה ה' עמנו? הנה חזרנו אל נחלת אלוקינו, אל מעון שכינת עוזנו, אל הר הבית אשר בירושלים!! ובלכתי בין רחובותיה הצרים של עיר קודשנו, מדמה אני כי את עמדי, והריני מביט בך, ומדבר עמך, ומחב..." יהונתן פסק מקריאתו.
" נו, טפשים!" זעם שלום חברנו מהיר החמה, "המכתב אצל הברוריה הזאת". קפצנו ממקומנו באחת.
---------------------
ושוב עמד יהונתן מולנו. "תלמידי היקרים! מתוך סערת המלחמה, כותב אני אליכם. בודאי שמעתם, כי בחסדי שמים, כבשנו את הר הבית, הלא הוא מקום המקדש!! לו הייתם עמדי! לו חזיתם במאות אחינו בית ישראל, חילי ברזל ופלדה, השופכים את צקון לחשם בבכיה, מול שריד בית מקדשנו. ממש באותו מקום בו עמדו אבות אבותיהם, לפני אלפים שנים! תלמידים! זמני קצר, ולא אוכל לכתוב לכם את כל אשר על לבי. מקוה אני, כי לומדים אתם כראוי, ומוסיפים להגות בתורתנו הקדושה, מתוך כבוד לרבכם החדש, הרב שמואל. ממני, האוהבכם, יוסף"
"רבכם החדש?" נענה שלום ברוגז. איש לא ענה לו. נתעטפנו כולנו בשתיקה, שגעגועים נסוכים בה. קשה היתה עלינו פרידתו של הרב יוסף.
"בודאי תגמר המלחמה עוד מעט", ניחמנו יהודה, " שמעתי אומרים, כי צבאנו מוכתר בכתרי נצחון רבים." ושוב שתקנו. לא אנשי דברים היינו.
-------------------------
ביום רביעי תמו ימי המלחמה. כל אותו היום, וביום שלאחריו, מצפים היינו כי יופיע רבנו בדלת, וחיוכו הטוב על פניו. שמואל, המורה, עמד מולנו ודיבר, ואיש לא שת לבו לדבריו. רק משום כבודו של הרב יוסף, וכדי שלא לצערו כשיכנס לכתתנו- הקפדנו על השקט בשעת הלימוד.
וביום שישי בבוקר, נפתחה הדלת, ולכיתתנו נכנס המנהל, והביט בנו בעינים אדומות.
ואנו הבטנו בו.
ושתקנו. וידענו.
רגעים מספר עמד מולנו המנהל, והגה לא הוציא מפיו. ואנו ישבנו מולו, ודממת מוות אפפתנו.
אז פנה המנהל, ויצא מכיתתנו, ואנו נתכנסנו כולנו, סביב שולחנו של רבנו.
"הזוכרים אתם, דבריו האחרונים, שדבר אתנו הרב יוסף?" שאלנו יהונתן, "ובכן, לא ירדתי לסוף דעתו", אמר בהשפלת הראש, "אולם מדבריו הבנתי, כי בשעת צרה, עלינו לנענע ראשנו. נעמוד נא כולנו עתה, ונקים מצות הרב."
קמנו חרש, והתחלנו מנענעים ראשנו, כלולבים של סוכות. עצומי עינים, אחוזי שרעפים. אף אני עצמתי עיני. ודברים הרבה ראיתי. למולי נגלתה דמותו של הרב יוסף, והנה הוא גוער בי, ועונש אותי, ואחר כך, בשעת ההפסקה, נגש אלי וחופן את פני בידיו, ומנחמני, כאיש אשר אמו תנחמנו.
והנה הוא שואל בשלום אמי העניה, ומניח בכף ידי, באין רואים, שטר כסף חמים.
והנה, עומד הוא ומתוכח ודן עם המנהל, ומבקש רחמים עלי, ומנופף בידיו בהתרגשות.
ומעל הכל נתנגן באזני ניגונו המתוק "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד".
ואני, עודני מנענע בראשי, ושפתי מרחשות כמאליהן "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד", ונמשך אני בניגון, וחוזר הפסוק שבע ושמונה פעמים.
ופתאום נפתחה הדלת, וראשו של המנהל הציץ בה. "שוטים שבעולם!! עומדים ומתנועעים כזנבות כלבי רחוב! מוטב תלכו לבית הכנסת, ותאמרו שם פרקי תהילים לעילוי נשמת המנוח! את נפשו מסר עליכם! התבישו לכם!"
קפץ חברנו שלום, מהיר החמה, הישיר עיניו אל המנהל, והכה על השולחן באגרופו- אך יהונתן עצרו במבטו. הרכנו ראשינו ויצאנו מהכיתה.
ותפילה כזו, שהתפללנו בניע ראשינו- לא זכינו להתפלל עוד מעולם.
תגובות