בעזרת השם יתברך
"אההה... שרח בת אשר... שרח בת אשר", מרים מררה בבכי, "תגידי לו לריבונו של עולם... תגידי לו על הילדה שלי, על לאה שלי. אני לא רוצה שהיא תחנק ככה!! מה היא עשתה שהיא תמות ? הההה תגידי לו, שרח בת אשר"...
לאה הקטנה שכבה בשקט על האדמה, מטה את ראשה לאחור. כך יותר קל לנשום. היא לא בכתה. לנגד עיניה נפרשו מרחבי השמים, והיא אמצה את מבטה, מחפשת בהם את פניה של שרח בת אשר. לאה הכירה אותה היטב. בכל לילה היתה שומעת את אמא מדברת אתה. על הכל ספרה לה אמא, לא התבישה משום דבר. ספרה ובכתה. ושרח היתה מקשיבה, מחבקת את אמא חזק, וחוזרת לשמים, להגיד הכל לריבונו של עולם. ושם בשמים, ריבונו של עולם עשה מה שהיא אמרה לו. הוא היה חזק, הריבונו של עולם, והיה יכול לעשות הרבה דברים. אמרה לו שרח שימצא אשה ליוסף בן מרים- והוא מצא. אמרה לו שרח שישמור על אבא שלא יהרגו אותו הערבים- והוא שמר.
לאה נשמה עמוק. בכח. נשימתה קשה. לפני שבועים בא הרופא, בדק אותה, ולחש לאמא: "אסכרה". אמא בכתה הרבה זמן, כמו עכשיו, ואחר כך פתחה את ה"תהילים", ודברה עם שרח בת אשר, אבל היא לא ענתה לה. לאה כבר לא הלכה יותר לגן, ובכל יום היה הגרון שלה מתנפח יותר ויותר, וכואב, ודוקר. ולאה בכתה. בשקט, מתחת לשמיכה. לא רצתה להעציב את אמא. אבל לפעמים היא הרגישה, שהיא נחנקת. הגרון שלה הנפוח כאב לה, והיא היתה מנסה לנשום בכל הכח, נותנת מכות עם הידים על המיטה, עד שהאויר נכנס. ואחר כך בוכה, מפחד. בקול רם. אמא היתה באה למיטה, יושבת לידה, ולאה היתה מסתכלת לה בעינים. "אמא גם אני אמות כמו שרה?"
- "שרה לא מתה, היא הלכה לארץ רחוקה."
- "אז גם אני אלך לארץ רחוקה?"
אמא היתה שותקת. ולאה היתה רואה את הדמעות מתגלגלות לה על הלחי.
-" אל תדאגי, אמא", לאה היתה מחבקת אותה בידיה הקטנות, "אני לא אלך אף פעם לארץ רחוקה. אני אשאר איתך."
אתמול בא הרופא שוב. בדק אותה, ולא אמר כלום. רק הסתכל על אמא בעינים. בלילה, שמעה לאה את אמא מדברת עם אבא. לא את הכל שמעה, רק "אסכרה", כל הזמן "אסכרה". ובבוקר באה אמא, והעינים שלה היו אדומות, והמטפחת שלה לא מסודרת, והרימה אותה, ולקחה אותה החוצה, והשכיבה אותה פה, על האדמה. אחר כך התרחקה קצת, ישבה על סלע גדול, והתחילה לדבר עם שרח בת אשר.
לאה הסתכלה על השמים בכעס. "נו, שרח!! תעני לאמא!! את לא רואה שיש לה הרבה צרות?!" שרח לא ענתה. אולי היא מדברת עכשיו עם אמא אחרת. הרבה אימהות בכפר מדברות איתה. אמא השתתקה. היא פשטה את מעילה, והתקרבה ללאה. לאה הרימה את ראשה. הנשימה היתה קשה לה. חזה עלה וירד בכבדות, ופניה האדימו. אמא כסתה עם המעיל את גופה הקטן, נשקה לה, והתרחקה בבכי. לאה לא בכתה. היא ידעה שכך יקרה. כך היה גם עם שרה, כשהיתה לה אסכרה. אמא לקחה אותה לשדה, וחזרה בוכה, ושרה נשארה שם. אחרי שבוע לאה יצאה לחפש אותה, ולא מצאה.
לאה עצמה עינים. היא לא יכולה לקום. הגוף שלה חלש מדי. "עכשיו אני אמות" חשבה. הגננת אמרה להם, שמי שמת, צריך לחזור בתשובה. על מה היא תחזור בתשובה? אולי על זה שהיא העירה את אמא בלילות, עם הבכי שלה? הגננת אמרה שצריך גם לבקש סליחה, אבל איך היא תבקש סליחה? אמא הלכה! "אמא סליחה", אמרה בקול חלוש. צריך לעשות השתדלות. "סליחה שהערתי אותך בלילות". היא העבירה את לשונה על שפתיה הקטנות, היבשות.
לאה חכתה בעינים עצומות. היא לא ידעה באיזה צבע המוות, ואיך הוא נראה. אולי היא כבר מתה? איך אפשר לדעת אם מתים? פעם אבא סיפר לה, שמי שמת רואה את כל הצדיקים, גם את שרח בת אשר. לאה פקחה את העינים.
"שרח בת אשר! תדעי לך שאני לא רוצה בכלל למות! אני רוצה לחזור לאמא!" לאה התרגשה מאוד. הנשימה שלה נעשתה כבדה עוד יותר, כמעט בלתי אפשרית. גופה הקטן זז ללא הפסקה, נלחם עם מעברי האויר הצרים שבתוכו. "ותדעי לך, שזה לא יפה, אם את יכולה לעזור לילדה קטנה, ואת לא עוזרת! אני כבר אהיה ילדה טובה! אני לא אעיר את אמא בלילות. אם יהיה לי בכי חזק אני אנשוך את השפתים ככה... ולא אבכה!!" לאה השעינה שוב את ראשה לאחור. היא התנשפה במאמץ. פעם ראשונה בחיים שלה, שהיא מדברת עם שרח בת אשר. היא שמעה אותה?
לאה המשיכה לשכב. "אני יודעת שזה לא יפה לדבר לאשה מכובדת, אם שוכבים, אבל אני לא יכולה לקום- אני אחנק!"
--------------------
צעדים התקרבו אליה. "נו, איפה היא? איפה שמת אותה? משוגעת!" היא שמעה את קולו של ניסים אחיה הגדול. לאה הרימה את ראשה במהירות. שרח שמעה אותה!!!
"שם" הצביעה אמא, בקול מרוסק.
ניסים התקרב אליה. היא יכלה עכשיו לראות אותו מרחוק.
לאה הסתכלה לשמים שמעליה. "תודה, שרח בת אשר. תודה רבה! וגם סליחה שהתחצפתי אליך!" עיניה של לאה התמלאו דמעות. לאה מיהרה לנגב אותן, ונשכה את שפתיה. היא הבטיחה לא לבכות.
תגובות