בעזרת השם יתברך
השלהבות הקטנות שעלו מולי מן החנוכיה, אחת סמוכה לחברתה, נסכו בי נעימות סקרנית של ילד בן חמש. בהיתי בהם כמהופנט, מנסה לברר לעצמי מה כל כך מיוחד בה, באש, שמצליח לרתק אותי כך אליה. נשיפה חזקה כבתה את הרהורי. אפרים עמד שם, מכבה בזעם את החנוכיה שלי.
"אפרים!" ניסיתי לגונן על הנרות שעוד נשארו דולקים, "מה... מה אתה... עושה לכל הרוחות??"
"זה פרסום הנס זה!?" הוא נהם לעברי, מביט בבוז על כוסיות השמן הזעירות. "מי בכלל רואה את השלהבות העלובות האלה?"
"תשמע..." ניסיתי, "בכל זאת, נר איש וביתו... פך השמן..."
הוא צודק לעזאזל!. איזה פרסום יש בכמה גרם שמן עלובים, שבוערים להם בתוך מיכלי זכוכית מיניאטורים?
"בחנוכה צריך לפרסם את הנס" הוא תקע את העינים שלו בתוך שלי, תוך שהוא אוחז בצווארון חולצתי בחוזקה. "בורא עולם אמר לך לפרסם, ואתה מדליק חנוכיה בכוסות של ערק?" הוא התאדם.
"אז מה אתה מציע אפרים?"
אפרים לא ענה. הוא אף פעם לא עונה לאחר שהוא מביס אותך בוויכוח. הוא רק מצמצם את עיניו, ומסתכל על עיקול הכביש במבט רב משמעות. תמיד מופיע משם הטנדר עם שני מלאכי החבלה שלו.
גם הפעם שני הבנים שלו לא אכזבו.
המנוע שלו השמיע הפעם פיצוצים כבדים מהרגיל, וחוטי החשמל שיוצאים אצלו ממכסה המנוע הזדקרו בהתרגשות מה. המכסה עצמו היה פתוח מעט.
"למה המכסה פתוח?!" אפרים קבל את פניהם בלבביות אופינית, "ולמה רק עכשיו הגעתם?"
"האוטו התחמם, אז פתחנו ת'מכסה, שיכנס רוח." ענה אחד הבנים בעל עינים כבויות.
"שיכנס באמא שלכם הרוח", ברך אותו האב המסור. "תתחילו לעבוד! אין לי זמן!"
על הטנדר היו מונחים קרשים בגובה שני מטר וחצי, פסי ברזל קצרים,פטיש ומסמרים.
"מאיפה הבאת את זה, אפרים?"
"מהבן של ציון. הוא בונה עוד שני חדרים אז לקחתי את הקרשים של היציקת בטון"
"והוא ככה נתן לך?" התפלאתי
"מה פתאום נתן? הקמצן הזה יתן? לא ניסיתי אפילו לבקש!"
"רגע... אז זה גזל!"
"גזל שמזל! למה הקרשים של אמא שלו? הכל של בורא עולם!"
היה הגיון בדבריו, אם כי לא ירדתי לעמקו עד הסוף. בינתים הבנים התארגנו. הראשון יצא, הסתכל עלי בעינים הכבויות שלו, והתחיל לפרוק את העצים. השני, עם קיסם נצחי בפה, השתחל דרך החלון (הדלת לא נפתחת) והתחיל לחלק הוראות.
אני והבן עבדנו במרץ רב. אפרים הסתובב מצד לצד, מביט בשעונו מדי פעם, ומסנן "נו יא אללה! עוד מעט כבר צאת הכוכבים!" כעבור חצי שעה הכל היה מוכן. חנוכית ענק הטילה את צלה המאים בחצר ביתי. אפרים נגש אליה בחגיגיות, מחזיק בידו פח מלא בנוזל בעל ריח חשוד.
"אפרים? מה... מה זה?" הצבעתי על הפח.
אפרים והבן עם הקיסם חייכו בסלחנות.
"לא, לא!", התקוממתי, "נפט זה מסוכן, חביבי!" אני נשמע מאוד סמכותי עם ה"חביבי" הזה. "בשביל מה בכלל צריך נפט?"
"איך ידלוק האש?" ענה לי הקיסם בלי להסתכל עלי.
"אל תדאג", ענה לי ההוא עם המבט הכבוי, "הכל בשליטה"
"מילה של אפרים", הרגיע אותי ידידי, "אני אשתלט על האש. תהיה רגוע."
אפרים שפך על חמשת המוטות הראשונים, ואת מה שנשאר על השמש. הבן עם הקיסם התקרב עם לפיד מקרטון מלא בעשבים.
"תברך" כבד אותי אפרים.
ברכתי בקול רועד. כיוונתי במיוחד ב"שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"
"אאאאמן" ענתה לי המקהלה במנגינה המסורתית.
ההוא עם הקיסם הדליק את המוטות, ואפרים נעמד בקרבת מקום כדי להשגיח. עוברי אורח נעצרו להביט במחזה. "צודק, האפרים הזה", אמרתי ביני לבין עצמי, זה נקרא פרסום הנס.
האש בערה במוטות בעוז. התרחקנו מעט מפאת החום. גם שלושת המוטות הנותרים התחילו לבעור. גחלי קרשים החלו ליפול על האדמה, וגיצים התעופפו אל על, צובעים את הלילה באדום-כתום בוהק.
"אפרים, אתה בטוח שזה בסדר?"
"אל דאגה" הוא הדליק סיגריה.
האש שרפה כליל את המוטות והתחילה ללחך את הבסיס. במקביל, אחד הגחלים הציב ראש גשר על גג הרעפים של השכן. הרוח זרקה לשונות של אש גם אל הגינה שלי. שני עצי ברוש גמדיים התחילו לבעור. עוברי האורח נמלטו על נפשם. אפרים התחיל להשתלט על האש כפי שהבטיח. הוא עשה זאת בעיקר על ידי כך שהוא שם ידים על הראש, ומדי פעם אמר "יאוואראדי!" בקול נמוך.
הבן הוסיף עוד קיסם למדורה.
**************
עם בוקר מכבי האש הגיעו. הצלחתי להציל את המיטה הזוגית, ואת קופסת התכשיטים של אשתי. עוד קודם העמיס אפרים את נעריו על הטנדר, ונעלם באופק האדמדם. בעצם, מה רע בחנוכיה עם כוסיות שמן?
תגובות