מזה מספר ימים המזרח התיכון כולו, גועש וסוער, בעקבות החלטתה של ישראל לערוך חפירות במעלה המוגרבים הסמוך להר הבית, ולבנות גשר חדש במקום, במקום גשר ישן ורעוע, שקיים היום. מבלי להיכנס לשאלה: האם צריך או לא צריך להחליף את הגשר הישן (זאת שאלה הנדסית המיועדת למומחים בתחום) - נשאלת השאלה: מדוע, דווקא עכשיו, אחרי שנים שאיש לא העלה בדעתו להקים גשר חדש במקום - הממשלה, חרף התנגדות העולם המוסלמי והלא-מוסלמי - החליטה להתחיל בהקמת גשר חדש במעלה המוגרבים?

כדי להשיב לשאלה הנ"ל, עלינו לבחון את האינטרס הפוליטי, המנחה את ממשלותיה של ישראל מאז קום המדינה במאי 1948. מיומה הראשון, ישראל כדי לשמור על כוחה של הציונות, עשתה הכל כדי למנוע שלום-אמת בין ישראלים לעולם הערבי. לידיעתכם, עוד ב-54, שנתיים אחרי המהפכה הנאצריסטית במצרים - גאמל עבדול נאצר, הציע לישראל שיחות-השלום, המבוססים על יישום תוכנית החלוקה של 29 לנובמבר 47, ועל הסכמתה של ישראל להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטיניים. כמו-כן, נאצר יותר מפעם אחת בנאומיו, בפסגות בינלאומיות של מנהיגי המדינות הבלתי-מזדהות - הודיע על נכונותו להכיר בקיומה של ישראל. אך ישראל, מתוך הבנה ברורה ששלום אמיתי עם הסביבה הערבית, יסכן את הבדלנות הציונית, עשתה הכל כדי לסכל את יוזמותיו של נאצר.

ידוע, בין היתר, שהצנזורה הצבאית הישראלית, דאגה ששום נאום מתון של נאצר, לא יפורסם בעיתונות ישראלית, כאשר כל אמצעי תקשורת ישראליים, במידה לא מעטה של התלהבות - ציטטו את נאומיו התוקפניים של האיש, אשר באו כתגובה לפעולות של ישראל נגד מצריים.. כמו-כן, היו לא מעט מקרים, שבהם ישראל מצד אחד הודיעה באופן רשמי על נכונותה להיענות להצעות השלום של מצרִים, ומצד שני, כדי למנוע אפשרות של משא ומתן הלכה למעשה, ביימה "חדירת" אנשי פאדיון משטחה של מצריים - ובתואנה זאת הצבא הישראלי יצא למה שמכונה: "פעולת-תגמול", ששה לאל הצעת שלום חדשה. וכך קרה אחרי כל פעם כשממשלתו של נאצר ניסתה ליזום שלום עם מדינת ישראל.

אך עוד לפני-כן, כבר ב-48-51, כאשר התחילו "העליות" הגדולות מצפון אפריקה ומדינות ערב אחרות - ישראל, מתוך חשש שהמהגרים ממדינות ערב, שתמיד היו להם יחסים טובים עם אוכלוסיה ערבית בארצות-מולדתם - יתחברו עם הערבים החיים בארץ - עשתה הכל, כדי להסית את בני עדות-המזרח נגד ערבים, וכדי לשכנעם כי ערבים, הנם אוייב משותף של יהודים. למרבה צערינו, התרגיל עבד "לתפארת", כאשר היום, מרבית בני עדות המזרח החיים בישראל, הנם אנשי ימין ושונאי-ערבים מן הקיצוניים ביותר בארץ.

ישראל, כפי שכבר הדגשתי זאת, מיום היוסדה הייתה מעוניינת במלחמה בלתי-פוסקת עם הסביבה הערבית; לכן, תמיד השלטונות הישראליים - הן צבאיים והן אזרחיים - חיפשו הזדמנויות ליצור איזו פרובוקציה חדשה, אשר תוביל להתלקחות נוספת באיזור. דוגמא קלאסית לכך, זה הסכם סודי בין בן-גוריון למלך עבדאללה - מלך ירדן, מ-1950, שלעשה, חילק בין ישראל לירדן, את האדמות שהיו מיועדות במקור, למדינה הפלסטינית, שהייתה אמורה לקום לצדה של ישראל. הסכם זה, שלמעשה הנציח את בעיית הפליטים ואת הדיכוי כלפי הפלסטינים, היה סנונית ראשונה, בשלב המודרני של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שעוד לפני מלחמת 67, העמיד את מדינת ישראל באיום מתמיד של מלחמה עם מדינות ערב, אשר התנגדו לשלילת המדינה מהעם הפלסטיני.

גם בתקופות יותר מאוחרות, ישראל המשיכה לפעול כנגד כל אפשרות של שלום אמיתי באיזור. כאשר ב-1970 הפלסטינים הירדניים, שהיוו רוב מאוכלוסיית ירדן - ניסו לחולל מהפכה מתקדמת, ישראל, בהסכמה מלאה של ארצות-הברית - עודדה את חוסיין -מלך ירדן דאז, לערוך טבח בפלסטינים, הידוע בהיסטוריה כ"ספטמבר השחור", שבמהלכו נהרגו למעלה מ-70 אלף פלסטינים אזרחי-ירדן. כאשר בראשית שנות השבעים, הנהגת אש"פ העתיקה את מוקד פעילותה ללבנון - ישראל במקום לנסות ולהבין את שורשו של הסיכסוך בינה לבין העולם הערבי - התחילה לגייס משת"פים מקרב אוכלוסיה מרוניטית של לבנון, כדי באמצעותם לחתור תחת  ארגונים מתקדמים - דוגמת אמל, המפלגה הקומוניסטית הלבנונית, ואש"פ.

משך כל התקופה, מאז 1972-3, עבור מבצע "ליטאני" ומלחמת לבנון של 1982-200, וכלה במלחמת לבנון של קיץ 2006 - ישראל מנסה לשמור על המתיחות לאוך גבולה הצפוני, ובין היתר, כאשר במאי 2000 צבא ישראל נסוג מדרום-לבנון, הוא נסוג לא מכל דרום-לבנון, בהשאירו בידי ישראל את המקום המכונה" חוות-שבאעה", והנמצאות באיזור הר דוב בגבול עם החלק הלבנוני של רכס חרמון. התוצאה הייתה, שאירגון החיזבאללה הנלחם נגד הכיבוש הישראלי, ממשיך להילחם בישראל, בטענה שהכיבוש עודנו לא נסתיים, מה שדרך-אגב הולם את המציאות.

גם כעת, בהחליטה לבנות גשר חדש בכניסה להר הבית - ממשלת ישראל, מנסה ליצור פרובוקציה, שתצית מחדש את אש העימות הישראלי פלסטיני, שהחלה לדעוך לאחרונה. אני חושב, שהסיבה לפרובוקציה, הייתה חשש בחוגים מדיניים ישראליים, שעל ישראל יהיה להיענות בחיוב ליוזמת מכה של מדינות ערב, בדבר סיום הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, וכדי למנוע את האפשרות הזאת, אולמרט עם רוב שריו, החליט על ביצוע פרוייקט הנדסי, שהיה ברור מראש, שיביא להסלמה ביחסים בין ישראלים לפלסטינים - מה שאכן קורה בימים אלו.

שום תירוץ מתירוצים שונים - הן של הממסד הישראלי, והן של אזרחי ישראל מהשורה - אין בו כדי להצדיק את העבודות הללו. לדעתי, היות והר הבית מקודש למוסלמים, הואקף המוסלי צריך להחליט בעצמו על עבודות בניה אלה או אחרות במתחם המקודש.