כל מי שהיה עובר בשכונותיה הישנות של ירושלים לפני כניסת השבת, היה מרגיש באפו את אווירת השבת הנכנסת -תרתי משמע. אם היה עובר בשכונת הכורדים הרי שהיה מרגיש בניחוח הקובה המתבשל לו לאטו, אם היה עובר בבתי ראנד הרי שהיה חש בניחוח המתוק של הקוגל לשבת, וכשהיה נכנס לשכונת אוהל משה הרי שמיד היה עולה באפו ניחוח הקובבס והפסטליקוס של הספרדים. אם היה עובר ליד המרפסת של גברת קורדובירו הרי שהיה שם לב כי הריח משם עז ביותר, משום שזו -מתוך תמימות, רצון להתגאות או רצון לצנן את התבשיל הייתה מניחה את המאסאפאן והבורקיטס על אדן החלון הנמוך, ומאדן חלון נמוך זה יוצא סיפורנו. השנים היו שנות המנדט, בנה של רחליקה קורדובירו, מואיז, הגיע לעול מצוות, וחגיגת המצוות נערכה כלאחר כבוד בחצר המרכזית של השכונה, בשולחנות ערוכים ומלאים כל טוב רחליקה דירושלים. קיבל הילד מואיז, מתנות לרוב וכן צ'קים מקרובי משפחתו. לאחר בר המצווה לקחו הורי מואיז את הממון בדחילו וברחימו נערך אומדן זהיר של נותני הצ'קים וכן רישום מדוקדק, כל נותם צ'ק נרשם וכל נותן מתנה נרשם בפנקס זעיר שרחליקה קנתה אצל איזקו במחנה יהודה כפי שאומר הפתגם "אין בואנו סבה קונטר!"-להחזיר בשמחות. יצא והנה מי שנתן את הצ'ק הנדיב ביותר הייתה דודה בתיה סניור שלא מכבר עקרה משכונת נווה צדק אשר בעיר העברית הראשונה תל אביב אל עיר הקודש, היא נתנה סכום של 20 לא"י!. עברו שבע שנים, שנות הארבעים הסוערות הגיעו בנה של רחליקה נסע לעבוד במושבה כנרת, ולקח עמו את הפנקס, יחד עם עוד חפצים מפני שלא מכבר התארס. והנה בשנת 1945, הגיע סלבדור, בנה של בתיה סניור למצוות והיא שילחה ביד בעלה הזמנות לכל רחבי העיר. והזמנה כזו מצאה את דרכה לגברת רחליקה, אך פתחה רחליקה את ההזמנה והנה שמחה שמחה גדולה, עתה רצה אל הארון על מנת למצוא את הפנקס בכדי לדעת עד כמה תהא חייבת לשים בצ'ק לגברת בתיה. והנה חשכו עיניה ולא מצאה את הפנקס ותזעק ותאמר: "הרי זה דיאבלו! אל דייה קנו באררי וינו אונו קנו פנסי! לא ציפיתי והנה זה קרה! היכן נעלם הפנקס!" ופניה של רחליקה התכרכמו כאשר יכורכם המרק התימני משכונת הפחים הסמוכה, והיא חכתה עד ישוב בעלה ושאלה אותו,והוא הצביע לכיוון צפון ואמר: "מואיז איז'ו מיו שלנו בצפון, הפנקס בידיו!!!" ובימים ההם, לא היה פלאפון ובקושי טלפון, ורחליקה חשה למגרש הרוסים -לדואר וכתבה מברק בהול אל בנה שיגיד מיד את הסכום הכספי שנתנה בתיה סניור בכדי שתדע עד כמה לגמול לשכנתה -דודתה. והנה אתרע המזל פעמיים: המברק הגיע אל הבן באיחור מפני שבאותו זמן היה באימון של הפלמ"ח בחירבת ראס בן ענא, ובעוד המברק נח במברקיה של כנרת היה הוא שר בקומזיץ את "מי ימלל" חובש כובע גרב ואוכל תרנגולת צלויה שנסחבה מאחד הלולים... המזל הרע השני היה בעטיה של ספונג'ה לא מוצלחת ביותר שבצעה ארוסתו בחדר, והספונג'ה יצאה כשם שבא המבול לעולם והציפה את המגירה התחתונה של ארון הבגדים, וגרפה ומחקה וטשטשה הרבה כתובים וביניהם את הסכומים הכתובים בפנקס. והנה כשבא הבן, קיבל את המברק, בא לחדר, ראה את ההצפה ואת הפנקס הממורטט, קילל את ארוסתו בלדינו כמובן ובמיני קללות שלא אעלה כאן על הכתוב, והיא מסכנה, רק יידיש ועברית ידעה ולא ידעה מאיפה זה בא לה... ולאחר מכן ניסה לשחזר את הסכום ובמקום 20 לא"י רשם 2 לא"י!!! וישלח לאמו כי הנה קיבל לבר המצווה 2לא"י. ורחליקה ביקשה מבעלה ויכתוב את הצ'ק וילכו רגועים וטובי לב אל בר המצווה של סלבדור. וישמיו את הצ'ק ביד בתיה וישבו ויאכלו ויותירו כדבר דיו אל מונדו. ובתיה סניור הלכה לאיזקו ממחנה יהודה וקנתה פנקס והחלה לעשות אומדן ורישום. והנה משהגיעה לסכום שנתנה רחליקה, חשכו עיניה והיא מלמלה: "ארובה פיתה בזס מזוזה! צדקנית קמצנית שכמותה, אני הבאתי לה 20 לא"י ואילו היא מתקמצנת כמו צ'ינצ'ה! בושה דל חרפה גמורה!" והיא גמרה אומר בלבה להעמיד את רחליקה ומשפחת קורדובירו במקומה. והיא נגשה אל ביתה של רחליקה ואמרה לה: צ'ילבה! לא מדברת איתך יותר, קמצנית כפוית טובה! רק 2 לא"י? קמצנית! אין לי מה לדבר איתך! חרם דל רבינו לומברוזו" כך צעקה באזני רחליקה בעוד היא מאדימה כסלק אשר מתבשל בקובה של אחינו בני בבל. ורחליקה ההמומה הבינה כי משהו קרה כאן, היא שאלה את בנה מואיז, אם טעה, והוא אכן אישר לה את דבר הטעות בסכום. ניסתה רחליקה לחשוב הכיצד להפיס את דעתה של בתיה, אך ללא הועיל. והיא לא מצאה פיתרון. זה התחיל להחמיר ביום שישי אחד, רחליקה שמה את המעדנים מפיצי הריח בחלון ביתה, והנה מעשה שטן ! נעלמו הסירים מן החלון כלא היו ולמשפחתה של רחליקה אין די אוכל לשבת, אלא רק לחם וירק מיום חמישי. שבת לאחר מכן, שוב אותו סיפור, אלא שלאחר שעה ראתה את בתיה והיא עושה כביסה בחלון ביתה והיא רואה אותה, מחייכת ונכנסת לבלקון פנימה. צעקה רחליקה צעקה מרה, נכנסה לחצר ביתה של בתיה והחלה להנביט זרעי מריבה תוך כדי צעקות חרפות וגידופים... "את גנבת את הסירים מאדן החלון! בגללך אכלנו צנון במשך כל השבת!" "אני, בושה וחרפה! גם קמצנית וגם שקרנית!" הגיבה בתיה בלעג. "אז מי לקח את הסירים? בטח שלא החתולה ג'ינג'רה...היא תצטרך שותפה.." "מה קורה?" התערב לפתע הלך זקן בשם חלפון, "למה לריב, יהודים, בושה וחרפה! שבת בפתח! " רחליקה סיפרה לו על דבר הסירים הנעלמים וחלפון לקח אותה לפינה ואמר: "יום שישי הבא, שימי סירים כרגיל, תעקבי מהחלון ואז תראי מי לוקח, בינתיים רוצי לשוק ותראי מה תספיקי לקנות" ואכן, היא רצה לשוק והספיקה לקנות משהו לשבת. ובשבוע שאחרי עקבה רחליקה מחלון צדדי לאחר ששמה את הסירים, והנה בשעת בין השמשות, הופיע חייל בריטי במדים אפורים, הסתכל אנה ואנה לקח את שני הסירים והתרחק מן השכונה. "פזבנג! קרא די אינגליז" לחשה רחליקה היא יצאה בלאט מן הבית ועקבה אחריו לאורך הסמטאות כצל חולף, אחר ירדה ברחוב בן מתיתיהו, עד שהגיעה בעקבותיו למחנה שנלר. עמד הבריטי להיכנס למחנה והנה רחליקה אחריו, השומר בכניסה, עצר את החייל וביקש ממנו תעודה. "אל תיתן לו להיכנס" צעקה רחליקה "הוא גנב לי את הסירים מהבית, עם האוכל, הוא זולל לי את המאסאפאן והבורקיטס כבר שבוע! אמא שלו לא שולחת לו כלום... מסכן" והחייל הבריטי הרעבתן נפנה לאחור וראה את זו אשר ממנה גנב את הסירים.. הוא קיבל פיק ברכיים ומלמל: ?whos' that woman "your english mother forgot you-אמך האנגליה שכחה אותך" מלמלה רחליקה באנגלית קלוקלת. השומר פקד עליו להראות את תכולת הסירים והנה משראה מה לקח, זעם עליו ופקד עליו להשיב את הגניבה הקולינרית לבעליה. אחר ציווה על סמל המשמעת שימצה את חומרת הדין עם זולל המאסאפאן. חזרה רחליקה לשכונה והסירים בידיה, לאחר מכן לקחה את המכתב של בנה והלכה לבתיה, שם הראתה לה את המכתב על דבר ההצפה, היא הביאה לה שתי חלות קלועות עם פרג כמתנת פיוס. שתי הנשים השלימו,אך הסירים לא המשיכו להתקרר על אדן חלונה של רחליקה.