מול מראה בוחנת את הפנים, הן שונות כל כך. העור שלך אומר שאת דוגמנית מלידה. אז למה אני מחפשת דווקא בעיניים ומוצאת שם רק כאב? לדוגמניות יש מבט רזה.
***
אמרתי כבר אלף פעמים, שומעת קולות נזיפה, תפסיקי לשקוע לעצב הזה שבך, הוא שוב לוקח אותך לגדותהום. גדותהום הוא המקום האחרון שמגיעים אליו, במקרה של חיפוש ללא מוצא.
גדותהום גדותהום גדותהום, כתבתי על כל הדפים.
החיפוש נוטה לשם. אני צריכה להמריא, אם מילים לא מרוממות אז מה טעם במילים.
שוב ושוב. להשיב במילים רוח-
עכשיו אני משנסת מותניים לכתיבה חדשה, לקוחת תנופה ומגיעה לאותו המקום, יש משהו מוכר וממכר בתהום, היא נותנת כל כך הרבה עניין לענות בו, כל כך סיבות לכתוב, לכאוב, להתמלא כאב, לחוש.
רק כאבים אפשר לחוש, שמחות צריך לחוות.
בכאבים יש כתיבות, וזו כתיבה של חיפוש יש בה שני קצוות, אני פוחדת להפסיק לכתוב כי אז מה יישאר לי, מה יוכל להביע את עצמי ולהיות לי לפנים (ולמסכות של כאב ענוג או כעס קפוא או אדישות מייחלת.)
***
עכשיו אני מתנתקת מכאן, כבר לא צריכה בלוני-מילי- חמצן, אני יכולה לנשום לבד.
תגובות