לא ראיתי אותו עד שנתקלתי בו.

נבוכתי מאד. קיוויתי שהוא לא ידבר.

שימשיך להיות שקוף.

אך-

הוא ביקש את סליחתי.

ומבטו כלל לא היה שקוף.

ותהיתי-

היכן היה? כיצד לא ראיתי אותו?

איך נתקלתי בו?

האמנם שקוף הוא?

הלכתי לאיטי לקרן רחוב,

בוחנת אותו במבטי...

מודעת לכך שאיש זה כבר לא יהיה שקוף יותר עבורי.

וראיתי -

רגליים,

ידיים,

אוכל,

פיות צוחקים,

כיסים ושקיות מלאים כל טוב.

צבעים........

והאיש ה"שקוף" עומד ומביט,

וידו פשוטה.

נבוך הוא.

קר לו לעמוד כך,

להזדקק לבריות, להרגיש כי הוא שקוף...

מבטו תפס את מבטי,

אך מיד הפניתי את ראשי.

הוא חייב להמשיך להיות שקוף, לחשתי לעצמי.

אך לאחר זמן מה, כשניסיתי להביט בו מחדש

הוא כבר לא היה בסביבה.

חשבתי עליו, כמה צר לבריה זו שנגזר עליה להיות שקופה...

החלטתי להמשיך בדרכי

והסתכלתי במבט מפוכח וחדש סביבי,

נזהרת שלא להיתקל באנשים שקופים.

ופתאום ראיתי אותם:

את הרוסי שניגן לו בפינת הרחוב,

את האישה המלאה שישבה לה בצד על המרצפת...

את הזוג החיוני פתאום שניגנו יחד ,

את הילד עם הבגדים הקצרים ביום חורף קר....

ופתאום...

ירדה עלי תוגה.

כי ישנם כ"כ הרבה אנשים עם צבעים, ועם חיוניות.

אנשים עם סיפור חיים, לעיתים אף מרתק.

אך אנחנו הפכנו אותם לשקופים כי עניים הם...

אנוכיים אנחנו, רואים ואינם רואים.

משכנעים אנו את מוחינו כי לא ראינו את האנשים ה"שקופים" הללו.

ממשיכים בחיינו.

יהי רצון כי נוכל לראות את זולתינו בעד הזגוגית השקופה,

ולא להסתנוור מבבואתינו שמשתקפת מבעת לכסף שבמראה....

ואולי המראה שלנו היא האנשים השקופים....