אי אפשר לה לחיות בלי החפצים האלה שייעטפו אותה והמעיל הזה הענק שכל כך משמין אותה,
אי אפשר לה להיות ללא בית,
וביתה שלה אינו בית לה עוד כי דלתו נטרקה אחריה כשעזבה אותו לחריקותיו, כשעזבה את אבא ואמא שהיו רוב הבית הזה.
פתחה את התיק והוציאה פנקס רישום, עיפרון ומחק. אין לה כח לצייר אבל היא הרגישה חובה כי הייתה כל כך עייפה למשהו שהוא לא היא, למישהו אחר שיהיה לפחות בדמיונה ובמחברת. בחרה באקראי אחד מן החבורה. בעצם, לא היה זה כל כך אקראי כי היה שם הכי חתיך, כמו מנהיג זקוף וגאה שיישב שם. ציירה אותו מרחוק, הביטה בו ארוכות ועמוקות, ניסתה שהציור יהיה עמוק כמוהו, שישאיר את הרושם הזה שהנה אפשר לגעת בו ובכל זאת הוא משהו חסר אמיתיות. כי הוא כל כך יפה.
הוא הבחין שמציירים אותו, אבל המשיך בעיסוקיו בחוסר אכפתיות. סיימה את הציור ולא רצתה להביט בו עוד, סגרה את הפנקס והתחילה ללכת.
כעבור כמה זמן ראתה אותו מתקרב לעברה "תביאי לראות". היא הוציאה את הפנקס ופתחה אותו למולו כשעל פניה חשש, תמיד אותו חשש כשהיא מראה את הציורים. ובכל זאת התרגשות, כי מישהו שהוא זר לה וקרוב לה רצה לראות. "לא כל כך דומה, אבל…" התנצלה.
וידעה שאסור לה עוד לחשוב עליו.
