מצד אחד היה ברור שמשמעות הצעד הזה היא קידום אך מצד שני זה חשף את אופיו של ראש הישיבה. הוא בכלל לא הקשיב לי! הייתי חייל מערך הכלים על לוח השחמט שלו. ה'נתונים' שלו, מצד אחד היה ברור שמשמעות הצעד הזה היא קידום אך מצד שני זה חשף את אופיו של ראש הראו לו שאני מתאים למשבצת הזו – אז אני מתאים. ומה בקשר להתנגדותי לתפקיד, הרגשתי, הסתייגויותיי? זה לא עניין אותו. הוא ראה את 'התמונה הכוללת', את טובת המערכת. כבר אז הרגשתי את הבעיה. אותו ראש ישיבה שהיה מוכן לפטר אותי או להוריד חצי ממשכורתי 'בלי למצמץ', הוא גם זה שקידם אותי עכשיו – בלי למצמץ.
בכל אופן, לא הייתה אופציה אחרת. התחלתי להתכונן לעבודה החדשה. לא ידעתי כלום על כיתות טיפוליות ולא היה לי שום ניסיון בעניין. רציתי לעשות ככל יכולתי כדי ללמוד על הנושא.
לכיתה הטיפולית הייתה יועצת בנפרד משאר בית הספר. ביקשתי להיפגש אתה כדי לשמוע מה שאפשר בנושא. משום מה, אני זוכר רק משפט אחד ממה שאמרה:
"חשוב מאוד שתזכור! אף פעם, אבל ממש אף פעם, אל תגיד להם שהם מפגרים. הם רגישים לעניין הזה ואסור לתת להם את התחושה שהם יוצאי דופן. בגלל זה אנחנו גם לא משתמשים בביטוי כיתה טיפולית אלא כיתה 'מקדמת' ".
הרב דימשיץ דיבר גם על הנושא הזה. למעשה, היה לו שיעור מיוחד שהיה מיועד למחנכים ובאו לשמוע אותו אנשי חינוך מכל הסוגים. הרב דימשיץ לא אהב את השימוש במילים כדי 'לכבס' משמעות. מתוך חוסר רצון להתחייב, כך טען, אנשים מדביקים היום שמות מסובכים לדברים פשוטים וכך מתחמקים מהתמודדות אמיתית אתם.
דיסלקציה, למשל. הרב דימשיץ טען שכשהוא היה ילד לא היו דיסלקטים וזאת משום ששיטת החינוך הייתה שונה. הוא דגל בשיטה המסורתית ללימוד האלף – בית וטען כי כשמכריחים ילד לשנן אות אחר אות, הוא לא יהיה דיסלקט. "הבעיה התחילה כשעברו ללמד בשיטת המבנה" הוא אמר. "מלמדים את הילד לקרוא מילים שלמות בלי ללמד אותו לקרוא אותיות. אבל השיטה הזו הגיעה מארצות הברית ושם כבר הפסיקו ללמד אותה לפני עשר שנים כי היא נכשלה. אבל החכמולוגים אצלנו מתחילים כרגיל הכל באיחור" סיכם בנרגנות האופיינית לו. ראיתי כי המחנכים שהיו בקהל הנהנו בראשיהם כשהרב דימשיץ דיבר. הרעיון עצמו נראה לי הגיוני ומכיוון שגם קיבל חיזוק מאנשים בעלי ניסיון של עשרות שנים בחינוך, לא פקפקתי בו.
מסתבר שהיה משהו שהאנשים רצו לשמוע מהרב דימשיץ שלא יכלו לשמוע בכל מקום אחר. הוא היה מנסח מסקנה חד משמעית אבל מתוך הבנה עמוקה של העניין. המחנכים שבאו לשמוע אותו הרגישו שהוא מבין בדיוק מהו חינוך. אבל הם חיפשו מישהו שיעשה להם סדר בבלגן. החיים המודרניים, נכון יותר ה "פוסט – מודרניים", גרמו לאנשים לפקפק ביכולתם לדעת מה נכון ומה לא נכון. התיאוריות הפוסט מודרניות גורסות כי 'אין אמת אחת', יש רק הרבה סיפורים. כל אחד מספר את הסיפור שלו ומבחינתו זו האמת. בתור תיאוריה זה כמובן יפה מאוד, אבל המחנך בכיתה, שצריך להתמודד עם בעיות משמעת ועם חומר להספיק ובנוסף יש לו על הראש את ההורים, שכל אחד מהם מתנהג כאילו הוא אישית משלם לו את המשכורת – מתקשה לעמוד בלחץ.
המחנך בכיתה מבולבל. זה דיסלקט וזה 'מאותגר' וההוא עם בעיות "קשב וריכוז" ולכל אחד מהם יש עורך דין בדמות יועץ, פסיכולוג וההורים. אבל המחנך הוא רק בן אדם אחד, שמקבל משכורת לא גבוהה מדי, ושצריך גם לדאוג שתהיה בכיתה משמעת, שתהיה התקדמות בחומר. המחנך הזה צריך הרבה עוצמה כדי להתמודד עם הלחץ החיצוני המופעל עליו, אבל יותר מזה, הוא צריך עוצמה כדי להתמודד עם הלחצים המופעלים עליו מתוכו – מבפנים. הוא שואל את עצמו כל הזמן: האם נהגתי נכון כשצעקתי עליו? האם לא יצרתי לו טראומה לכל החיים? האם נתתי לו מספיק "ביטוי רגשי"?
בגלל זה מובן למה נמשכו המחנכים אל הרב דימשיץ: הוא לא היסס. הוא לא חשש לומר למחנך: עזוב שטויות, תפסיק להאשים את עצמך, נהגת נכון. אותו מחנך היה יוצא בהרגשה מחוזקת בחזרה ל "שדה הקרב" של עבודתו. המחנכים הרגישו מדבריו של הרב דימשיץ כי הוא מבין את העיקר בחינוך ולכן הסכימו גם למסקנותיו.
למרות שגם אני צידדתי בגישתו של הרב דימשיץ, לא חשבתי שתהיה לי בעיה לנהוג כפי שהיועצת ביקשה. לא לקרוא להם מפגרים? מה הבעיה? זה הדבר הכי פשוט בעולם. אני מכבד אנשים ובטח שלא אצחק על אנשים בגלל בעיה שנולדו אתה.
הייתי צריך לפתוח את השנה וכרגיל "כל ההתחלות קשות". ידעתי שיהיה לי קשה, אבל בכל זאת למדתי משהו מניסיוני המר מהשנה שעברה, וויתרתי על "שיחת פתיחה". הכיתה ה 'מקדמת' כללה בסך הכל כארבעה עשר תלמידים, ובפנימייה היו רק עשרה. זה היה המספר המושלם בשבילי. בדיוק מספר התלמידים שאוכל לתת לכל אחד יחס אישי מושלם. הודעתי להם על שעת כיבוי אורות ועל שעת ההשכמה. היו קריאות של התרסה אבל כיבוי האורות עבר בשלום.
בבוקר, הערתי אותם כמו שהתרגלתי להעיר את תלמידיי משנה שעברה – ברכות. עברתי תלמיד תלמיד, אמרתי 'בוקר טוב' וחיכיתי שיענה לי. אז הייתי מיידע אותו בקשר לשעה כדי שיוכל לתכנן לבד את הזמן הדרוש לו לצאת מהפנימייה. אחרי עשר דקות הייתי עושה סיבוב נוסף לוודא שאנשים מתחילים להתארגן ובדרך כלל לא הייתי אומר מילה. לא רציתי להלחיץ אנשים בזמנים שלי כי ידעתי שהבוקר הוא זמן שבו בן אדם רוצה קצת זמן לעצמו לפני שהוא יוצא אל החוץ. ישנם כאלה שיכולים להסתדר בחמש דקות וישנם כאלה שצריכים חצי שעה. ניסיתי ככל יכולתי להיות גמיש.
אבל מה שעבד עם תלמידיי משנה שעברה לא עבד עם תלמידי ה 'מקדמת'. רק תלמיד אחד קם מיד והתלבש במהירות וכל השאר לא הגיבו. הם שכבו כמו פגרים על המיטות ולא ענו לי בכלל.
"מי שלא קם עכשיו – אני הופך אותו מהמיטה, הבנתם?"
אין תגובה.
ניגשתי אל המיטה הראשונה של הבחור הכי גדול. התלמיד שכבר התעורר צעק לו: "יונתן, תיזהר, הוא הולך להפוך אותך".
"נראה אותו" המהם יונתן בתגובה הראשונה שלו לאותו בוקר, בלי להפנות את ראשו.
הוא עוד לא גמר את המשפט וכבר התחלתי להפוך אותו.
"הי, הי, מה אתה עושה?" צעק "אתה רוצה מכות?"
"בבקשה" אמרתי לו "בוא תרביץ לי ואחר כך יעפו אותך מבית הספר. אתה רוצה?"
מן הרצפה הוא החליט כנראה שזה לא משתלם. שמתי לב שההצגה הקטנה שערכתי לא נעלמה מעיני השאר.
"עוד מישהו רוצה טיפול אישי כזה?" אמרתי בתקיפות. התקרבתי למיטת קומתיים ושאלתי את הבחור שישן עליה: "מה אתך?"
"אני רוצה לראות שאתה מפיל אותי" אמר.
"אין בעיה" עניתי ועוד לפני שהוא הבין מה קורה עטפתי אותו מהר בשמיכה ובסדין והורדתי אותו (בזהירות) מהקומה השנייה, אל הרצפה הקרה.
"אתה משוגע?" הוא צעק ונעמד מולי אדום כולו ונראה היה שהוא עומד לתקוף אותי.
"תזהר" אמרתי לו בנחרצות. "אני מדריך ואם תעשה משהו פזיז אתה תצטער עליו".
הוא נסוג לאחור וקילל אותי בקללות שאוותר על הזכרתן כאן (למרות היצירתיות).
עכשיו החדר כולו היה ער.
כולם אמרו שאני משוגע, אבל כולם הגיעו בזמן.
שבוע שלם ניהלתי אתם את מלחמת ההשכמה הזו, עד שהבינו לבסוף, שאני לא עומד לוותר.
כבר בהתחלה זכיתי בנקודות אצל היועצת. השיפור היה מיידי ומורגש. אבל אני כמובן לא רציתי ביחסי אימה והפחדה עם תלמידיי. בשבילי ההגעה בזמן בבוקר לא הייתה המטרה אלא האמצעי. בישיבה שקיימנו – אני היועצת ומחנך הכיתה לאחר השבוע הראשון, העליתי בפניה רעיון.
"אני חושב שאפשר לעשות להם מבחן עץ" אמרתי.
"מבחן עץ?" היא לא הבינה.
"את יודעת, כמו מבחן רורשך, שנותנים לילדים לצייר עץ ולפי זה אפשר לנתח את הבעיות שלהם"
היא הבינה.
"ומה אתה מתכוון לעשות עם המבדקים?" שאלה.
"אני מכיר מישהו שיודע לנתח אותם מצוין" אמרתי בהתלהבות.
"מי זה?"
"אני לא יודע אם את מכירה אותו. קוראים לו הרב דימשיץ…" פתאום שמתי לב שהמחנך, שעמד כל הזמן בשקט מאחור מסמן לי במרץ בידיו: לא, לא!
היועצת לא יכלה לראות אותו. אבל לא הבנתי מה הוא רוצה וגם היה כבר מאוחר מדי.
ראיתי עקימת שפתיים קלה מאוד אצלה. "כן, אני מכירה אותו".
"ומה את אומרת?" שאלתי. עדיין לא הבנתי.
"תראה" אמרה לאט, בניסיון להיות דיפלומטית." אתה יודע שהרב דימשיץ הוא לא פסיכולוג…"
"כן, הוא פסיכולוג. אני מכיר אותו ואני יודע את זה בוודאות…"
"בכל אופן" התחמקה היועצת מהתנגשות "זה לא משנה. זה נוגד את כללי האתיקה. אסור לך בשום פנים ואופן להעביר על הילדים מידע החוצה. אם אתה רוצה, אתה יכול לתת להם לצייר – בתנאי שאתה שומר את זה לעצמך".
המחנך עשה לי סימן שאניח לזה. הוא נתן לי להבין שיש לו גם מה לומר בנושא. אמרתי ליועצת שאני מסכים והיא הלכה.
המחנך ניגש אליי ואמר לי: "תשמע, זה לא היה כל כך חכם מה שאמרת".
המילים אולי נשמעות מעליבות אבל הוא אמר זאת בטון "מתנצל מראש", שהעיד שהוא מסכים אתי בקשר למטרה אבל מעדיף דרכי פעולה אחרות, ולכן לא נפגעתי.
"אתה מכיר את הרב דימשיץ?" שאלתי.
"כן, שמעתי עליו. רציתי גם ללכת אליו אבל לא יצא לי"
"נו, ואתה לא חושב שזה רעיון טוב לתת לו את הציורים של הילדים?"
"כן, וגם אני אעזור לך לעשות את זה, אבל זה לא היה חכם לדבר על זה לידה"
"למה? הרי זה יכול לעזור?"
"נו, באמת" הוא חייך כזקן המסביר לנער את חוקי החיים.
"מה??"
לא היית צריך להזכיר את הרב דימשיץ. היא בטח מכירה אותו ולא אוהבת אותו. הרב דימשיץ הוא שנוי במחלוקת".
"שנוי במחלוקת!" אמרתי בבוז.
זו לא הפעם הראשונה ששמעתי את המושג הזה. הרב דימשיץ ידע שמתייחסים אליו כך ואמר פעם: "אצל הרבנים אני פסיכולוג ואצל הפסיכולוגים אני רב". כלומר, כל צד מעדיף לכנות אותו בכינוי שלדעתו הוא כינוי גנאי. אבל הוא לא נבהל מהכינוי הזה. להפך. הוא אמר שכל מי שעושה משהו חשוב, או מקורי, תמיד יצוצו לו מתנגדים. לצורך דוגמה, היה מביא הרבה פעמים את הרמב"ם בתור מנהיג דתי שנחשב לאחד מגדולי החכמים היהודיים בכל הדורות, אבל בדורו, נאמרו ונכתבו עליו דברים חריפים ביותר על ידי חכמי תורה ידועים ואפילו שרפו את ספריו. דוגמה אחרת אהובה עליו הייתה זו של ואן - גוך, הצייר הגאון, שמרוב תסכול על כך שלא מכירים בו חתך את אוזנו, כדי למשוך תשומת לב. זה לא עזר לו והוא מת בחוסר כל. היום נמכרת תמונה שלו בעשרות מיליוני דולרים.
כדי ללמוד משהו מקורי, אמר הרב דימשיץ, אדם צריך הרי להשתמש בתבנית קיימת שיש לו בראש. לכן, אם כל החומר החדש יהיה מקורי לגמרי, זאת אומרת שלא יהיה שום קשר בין החומר החדש לבין מה שהאדם כבר מכיר. בצורה כזו אי אפשר לקלוט חומר. כדי לאפשר למידת חומר מקורי, יש לשלב אותו עם הרבה חומר מוכר כך שבערך יהיו עשרה אחוזי חידוש בכל קטע. כך המוח יכול להתרגל לחומר החדש ולעכל אותו. אצלי, אמר הרב דימשיץ במידה של הכרת ערך עצמו, הכל מקורי. אלו דברים שלא נאמרו אף פעם. כמובן, הסתייג, הכל מבוסס על מסורת ועל כללים שהיו נכונים תמיד, אבל אף אחד לא ניסח אותם אף פעם בצורה מקיפה ומדויקת כמוני.
היה אפשר לראות בדבריו של הרב דימשיץ התנשאות, אבל כמו תמיד, חשבתי לעצמי, לעזאזל, רוב האנשים בעולם מוכנים לזרוק לזבל דבר טוב רק בגלל שהוא לא שווק בצורה הנכונה. איזו שטחיות! להפסיד כל כך הרבה רק בגלל שמישהו נראה כלפי חוץ מתנשא. אני הכרתי את הבן אדם והבנתי למה הוא מתכוון וגם ראיתי תוצאות בשטח. הרעיונות שלו היו נהדרים בעיני. אז הוא טוען שהוא מבין דברים יותר טוב מאחרים. אז מה? זה פוסל אותו? תבדוק את הרעיונות שלו ותראה אם זה נראה לך. אולי פתאום גם אתה תזדהה עם זה. מה היא מעקמת את האף שלה, העכברה הזו, היועצת, חשבתי בכעס. מי היא בכלל?
שנוי במחלוקת. אוף! אומרים על מישהו שהוא שנוי במחלוקת ואז זהו, נגמר, התווית הזו לא תרד ממנו יותר. זה אבסורד. אחרי שהבן אדם הוכתר בתואר 'שנוי במחלוקת' אנשים מתייחסים לתואר הזה ממש בקדושה. ואז, במקום להתעסק בנושא המחלוקת עצמו ולנסות להבין את הטענות, מתעסקים בדימוי. "אומרים עליו שהוא שנוי במחלוקת". מי אומר?", "אומרים!".
הנושא הזה הכעיס אותי, כנראה, יותר מאשר את הרב דימשיץ. הוא אמר כי התואר 'שנוי במחלוקת' דווקא מחמיא לו. "אם מישהו אומר משהו וכולם מסכימים – סימן שזה משעמם, בנאלי, נדוש. אם הצלחת לעורר ויכוח סימן שנגעת בשורש, נגעת בנקודה הנכונה ואז זה כבר מתחיל להיות מעניין".
חשבתי שיכולה להיות סיבה אחרת לכך שזה לא כל כך מטריד אותו. הוא היה נשוי לאישה שהעריצה אותו והיו לו עשרה ילדים שהעריכו וכיבדו אותו מאוד ובנוסף – מאות תלמידים ששמרו אתו על קשר לאורך עשרות השנים בהן פעל. כל זה גרם לכך שהוא חי במין בועה, מוקף בהערכה של הסובבים אותו ונתקל בהתנגדות רק ממקור עקיף. אני, לעומת זאת, הרגשתי שאני פועל לגמרי בשטח עוין. לא היו לי מעריצים ולא הייתה לי פינה לברוח אליה. הייתי מוקף כל הזמן בעולם הפנימייה, על כל המשתמע מכך.
בכל זאת, היה נעים לגלות שיש לי עכשיו עסק עם מחנך נורמלי. שנה קודם לכן, היה המחנך של הכיתה שהדרכתי 'רחפן' שלא ידע כלל מה קורה מתחת לאפו. יחסית אליו נראה לי המחנך החדש מתנה ממש. הוא היה בצעירותו שחקן מצליח בקבוצת כדורגל וזה נתן לו מעמד בעיני התלמידים. חוץ מזה הוא היה פתוח וראיתי שהוא מוכן לרעיונות חדשים. סוף סוף, יש לי מישהו נורמלי לעבוד אתו.
בתחילת השנה בהדרכה נתקלתי בבעיה שחששתי ממנה לפני שקיבלתי את התפקיד. הרגשתי שאין לי איך לתקשר כל כך עם החבר'ה האלה. כאילו היינו בשני עולמות שונים. מצד שני, תלמידים שנקשרו אליי מהשנה הקודמת נהגו לפקוד את חדרי לעתים קרובות (עכשיו אני הייתי המדריך עם ההילה של 'המדריך הטוב משנה שעברה'). ידעתי שזה לא בסדר שאני יושב הרבה זמן עם התלמידים משנה שעברה, אבל אני חייב להודות שנהנתי מזה. יותר מזה, זה היה צורך נפשי בשבילי. זה מילא לי את הצורך להרגיש שאני חשוב במשהו בעולם הזה. קבוצת התלמידים שנקשרה אלי הייתה בעיני קבוצה של חבר'ה מוכשרים בהרבה מהממוצע, והאמת שהייתי מופתע כל פעם מחדש שהם רוצים את קרבתי. לכן, לא יכולתי להתנתק מזה.
היועצת קראה לי לשיחה. היא אמרה שהיא שומעת מתלמידים שאני "לא שם מספיק בשבילם". משום מה, כעסתי עליה כשהיא אמרה את זה, אף על פי שזה היה נכון. למה כעסתי? זה קשור לדרך שבה טיפלתי במשמעת בכיתה.
תגובות