אחד הדברים שדרשתי מהתלמידים בכיתה 'המקדמת' היה להתנהג במסגרות של בית הספר כמו כולם. כשהשתתפתי אתם בפעם הראשונה בתפילה בבוקר, שמתי לב שהם יוצאים לפני שהתפילה נגמרת. "למה אתם יוצאים?" שאלתי "התפילה לא נגמרה". הם ענו לי שהמחנך הרשה להם. "לא מעניין אותי מה המחנך הרשה לכם (כמובן שתיאמתי אתו את העניין אבל הם לא ידעו את זה), אתם לא הולכים". הם המשיכו בהכנות ליציאה בלי לשים על מה שאמרתי. בית הכנסת היה מלא בכארבע מאות תלמידים כשבתוכם היו שתי שורות קטנות של הכיתה שלי. בשורות שמקדימה ומאחור ישבו שאר תלמידי בית הספר.

"לאן אתם הולכים" הרמתי עכשיו את קולי "התפילה לא נגמרה" הם עצרו רגע בגלל הרעש שעשיתי. תלמידי השורות הסמוכות הביטו בעניין בדרמה שמתפתחת בין המדריך לבין הכיתה הטיפולית (זה עניין אותם יותר מהתפילה). "תסתכלו מסביבכם" המשכתי להצליף בתלמידיי בקול "הם הולכים? אלה? ואלה?" והצבעתי לצדדים "לא, נכון? אז במה אתם שונים מהם, אה? מה, אתם מפגרים?" התלמידים שלי הסתכלו אחד על השני ולא ידעו מה לעשות – להמשיך ללכת או להישאר. מצד אחד הם רצו ללכת. מצד שני לא היה להם נעים. הפכתי אותם לחלק מהכלל, גרמתי להם להתבייש בזה שמוותרים להם.

"נו! ששששש!" נשמעו גערות ממקום מושבם של הרבנים. אבל אני התעלמתי והמשכתי להצליף "קדימה, תחזרו למקום. אתם לא שונים מאף אחד אחר. אתם נשארים במקום שלכם עד סוף התפילה. קדימה, קדימה!".

"נו! מה קורה שם?" נשמעה קריאתו של ראש הישיבה עצמו מקצה בית הכנסת. כל העיניים הופנו לעברי אבל עמדתי על שלי. בחוסר רצון בולט חזרו התלמידים למקומם ונשארו שם כמו כולם. המחנך הסכים למה שאמרתי ונתן לי רשות לנהוג כפי שאני מבין.

כמה ימים לאחר מכן, עברתי במקרה בבית הספר בשעות שאינן שעות עבודתי. בחדר המורים ישבה היועצת לבדה. שבוע לאחר מכן ראיתי אותה שוב יושבת שם. שוב לבד. נזכרתי שאלו שעות הייעוץ שלה: פעמיים בשבוע למשך ארבע שעות. אבל מי בא להתייעץ אתה? ביררתי בין התלמידים והסתבר לי שרק תלמיד אחד ניגש אליה. כלומר היא יושבת ומחכה שאנשים יבואו ואף אחד לא מנצל את ההזדמנות ה "נהדרת" לדבר אתה. בערך באותו הזמן התחילו התלמידים לכבד אותי ולבוא לדבר אתי. חשבתי לעצמי – האם היועצת לא רואה טוב? אליה ניגשים להתייעץ פחות ממני! דווקא רציתי לשתף אתה פעולה כי מבחינתי היא הייתה בעלת הניסיון וה "מבינה". אבל אז הבנתי שאין מה להבין או שמה שהיא מבינה – אני כנראה מבין לא פחות טוב.

כשקראתי לתלמידיי "מפגרים" מול כולם, לא עשיתי זאת מתוך כוונה להעליב אותם. עשיתי זאת מתוך תסכול על כך שהם מוותרים לעצמם. כי, כנראה, באותו רגע הרגשתי שהם לא באמת מוגבלים אלא שהם משתמשים בתווית שהמערכת הדביקה להם ופשוט מנצלים את ההטבות. כשהם שמעו אותי קורא להם מפגרים הם לא נעלבו. הם חשבו שזה נורמלי – כך בדיוק היה מתנהג מדריך רגיל אל קבוצת חניכים רגילה כשהיו עושים דבר כזה. אומנם לא נהגתי כך מתוך מחשבה מראש אבל בדיעבד, התנהגות התלמידים אליי הוכיחה לי שנהגתי בסדר.

התחלתי לסמוך יותר על האינטואיציה שלי ופחות על היועצת. התברר לי כי אותו תלמיד שהתלונן שאני "לא מספיק שם בשבילם" הוא באמת קצת מוגבל. אני לא אומר את זה לגנותו, כמובן, כי הוא היה בכיתה הטיפולית, אלא שהוא פשוט היה יוצא דופן. ככל שלמדתי להכיר את התלמידים הבנתי שמשהו בכיתה הזו לא בסדר. רוב התלמידים שם היו אינטיליגנטים והופתעתי מרמת השיחות שניהלתי אתם (אחרי שקילפתי מהם את ההתנהגות הראשונית כילדים מפגרים).

אני זוכר, למשל, נער אחד שהיה מסתובב בפנימייה בארשת של ביטחון עצמי שקט, לא כמו של נער מתבגר אלא יותר כמו של בעל מפעל עשיר. למרות שאני הייתי רשמית זה שיכול לשחרר אותו הביתה, כלומר בעל הסמכות, הרגשתי שהוא לא ממש מחכה למוצא פי. הוא אומנם בא לבקש ממני לצאת ועשה זאת בצורה הכי מנומסת אבל הרגשתי שהוא עושה זאת כאחד שיודע שהוא הולך לקבל. הייתה לו התנהגות של אחד שיודע להסתדר בחיים – משהו שלא היה לי מעולם.

פעם אחת, פגשתי אותו מסתובב עם נערה בגילו, בעיר. הוא אמר לי שלום כשעל פניו מרוח אותו חיוך שאני יכול לתאר אותו רק כחיוך של "בעל – בית", של שביעות רצון מדושנת. חיוך שיש בדרך כלל למישהו שעבר משהו בחיים ועכשיו הוא יושב תחת תאנתו, מוקף במשפחתו. ההתנהגות שלו הייתה לא שגרתית יחסית לחבריו מכיוון שזו הייתה פנימייה דתית ובדרך כלל, במצבים כאלה, הנערים היו מנסים להתחמק ממפגש עם בעל הסמכות. ואילו הוא, לא רק שלא ניסה להתחמק אלא  שאפילו ערך הכרות ביני לבין הנערה: "תכירי, זה המדריך שלי. אחלה גבר!" וטפח על שכמי. עמדתי נבוך מולו ובאותו רגע חשבתי: הבחור כבר קיים יחסי מין. הוא לא אמר משהו בכוונה להרשים או לעשות עלי מניפולציה כלשהי כדי שאתייחס אליו בצורה מסוימת הוא פשוט היה במקום אחר. החיוך שלו כאילו אמר: נכון, אתה המדריך בפנימייה, אבל בחיים האמיתיים אני כבר הרבה מעליך. אני לא משחק את המשחק שלך. אתה עדיין מחפש את עצמך ואילו אני – כבר הגעתי. זה לא משהו שהוא אמר או אפילו ניסה לרמוז – זה פשוט היה המסר מכל התנהגותו. הוא לא ניסה לערער על סמכותי או לעקוץ אותי. הוא היה עושה כל מה שנדרש. אבל הוא היה במקום אחר. וכשאני ראיתי את כל זה – שם, בפגישה ברחוב – קינאתי בו.

הבחור הזה הוגדר על ידי היועצת כדיסלקט, אחד שצריך עזרה בלימודים כדי להצליח. אבל כשראיתי אותו לא ראיתי מישהו שצריך עזרה או מרגיש שהוא צריך עזרה. וזה לא בגלל שהוא היה אטום. הוא פשוט הבין שהוא יצליח בחיים בדיוק מאותה סיבה שהוא הצליח  בגילו הצעיר: הוא ידע את כל מה שחשוב. אני אעזור לו?! אני הייתי צריך שהוא יעזור לי ולא להפך. הייתי צריך שיסביר לי איך צוברים ביטחון עצמי אמיתי כזה בחיים, כמו שלו. מאוחר יותר התברר לי שאביו הוא מנהל מפעל מצליח למדי ושגם הוא "דיסלקט". הייתי משוכנע שהבחור הזה יהיה תוך כמה שנים כמו אביו. הוא היה צריך את עזרתי כמו אבעבועות רוח.

בחור אחר נהג לעשות פרצופים מצחיקים כל הזמן ונהנה להציג את עצמו כמפגר. הוא היה בחור טוב לב וכשמישהו מהתלמידים ה "רגילים" קרא לו מפגר, הוא אמר נכון, אני מפגר, ועשה פרצופים מוזרים לקול צחוקם של הצופים. כשדיברתי אתו התברר לי שגם הוא לא בדיוק מוגבל. הוא סיפר לי שעבד בחופש הגדול, בגיל ארבע עשרה בעבודת בניין והתמקח עם בעל הבית על המשכורת כמו אדם מנוסה במשא ומתן. כשסיפר לי על פרטי המשא ומתן חשבתי לעצמי: זה מעניין! אני לא מקשיב כאן לסיפורים של ילדים רק כדי לתת להם תשומת לב אלא ממש לומד דברים חדשים על החיים. הדבר שחששתי ממנו בתחילה – שאעבוד עם מוגבלים ואצטרך להיות סבלני אליהם עם חיוך מטופש על הפנים ולהקשיב לשטויות שלהם – לא התממש. גיליתי חבר'ה בוגרים ממקביליהם בכיתות הרגילות ובדברים רבים, אפילו ממני.

שמחתי כמובן שאני לא צריך לעבוד עם מוגבלים אבל מצד שני תהיתי: למה בכלל הם הגיעו לכאן, לכיתה הטיפולית?

"חפרתי" בסיפוריהם של התלמידים. התלמיד האחרון שסיפרתי עליו למשל, היה בבית ספר רגיל עד סוף חטיבת הביניים. כמעט. הוא הועף לפני סוף הלימודים וזאת משום שבמעשה ליצנות השפריץ מים בצינור, בטעות, על מנהל המוסד. הסיפור הזה עשה לו בעיות להתקבל לתיכון טוב, כמו שאביו רצה בשבילו. כשאביו כבר כמעט נואש, בניסיון האחרון שלו, אמר לו מישהו מהצד השני של קו הטלפון: כן, זה בסדר, תביא את הילד לראיון. זאת הייתה היועצת.

"והיא לא אמרה לו שהיא מדברת על חינוך מיוחד?" שאלתי את התלמיד בהפתעה.

"לא"

"והוא לא חשד איך זה שדחו אותו בכמה בתי ספר ופתאום אומרים לו בוא?"

"תשמע" אמר לי התלמיד "הוא היה עייף כבר מכל העניין הזה ומרוב שמחה על כך שהוא מצא פתאום בית ספר ברמה כזאת בשבילי, הוא שכח לברר את הפרטים"

"נו, אבל אחר כך כשהגעתם לבית הספר והוא הבין…?"

"אחרי שהגענו, היועצת אמרה שזה כיתה טיפולית אבל זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע. היא אמרה שזה בעצם כמעט כמו כיתה רגילה, ואבא שלי, בן אדם מבית פשוט, שמאוד רצה בשבילי תיכון טוב, התפתה. בכל זאת, עכשיו הוא יכול להגיד שהבן שלו לומד כאן".

חשבתי על הסיפור הזה והוא נשמע לי מוזר מאוד אבל מתקבל על הדעת. המעשה של היועצת ממש קומם אותי. היא קיבלה ילד מוכשר לכיתה הטיפולית, ילד שלמד בבית ספר רגיל ולא אובחן כסובל מבעיה כלשהי. במשך ארבע השנים הבאות היא תתייחס אליו כמפגר (אבל בלי לקרוא לו כך): היא תדבר אליו בחיוך שלא ימוש מפניה ורק במלים עדינות ובמשפטים קצרים, תיתן לו "חיזוקים חיוביים" על מעשים טובים כמו שנותנים בננה לקוף, ותחזור על כל מה שהיא אומרת כמה פעמים – כדי שיבין. את זה היא תעשה לא מתוך רוע אלא כי ככה לימדו אותה שצריך להתנהג עם אנשים "מאותגרים". אז, בסוף מחזור של ארבע שנים, הבחור ייצא החוצה וישתלב בחיים האזרחיים הצורה מועילה לחברה – אישיות יצרנית – ויוכיח שאפשר להפוך את ה "מאותגרים" הללו, לאנשים רגילים. או אז, היועצת תגרוף שבחים בלי סוף על סבלנותה ועל השקעתה שעשו את ה "מהפך" ה "מדהים".

על איזה מהפך היא מדברת, לעזאזל?!

היא לקחה ילד מוכשר והכריחה את עצמה ואת כל שאר הסביבה להתייחס אליו במשך ארבע שנים כמטומטם ואחר כך כשהוא יוצא ומתנהג בדיוק כמו שהוא היה אמור להתנהג בכל מקרה, היא מציגה את זה כהישג?!

אם להיות ציני לרגע, אז יש פה הישג. אם לאחר ארבע שנים בן אדם לא איבד לגמרי את השפיות שהייתה לו, מול יחס כזה, כנראה שהוא באמת משהו מיוחד.

אבל למה היא עושה את זה? האם מדובר פה ברוע לשמו? האם זו מזימה שהיועצת רקחה להאדרת שמה? כמובן שלא האמנתי בכך. אבל זה לא הפך את המצב לנסבל יותר. היא עשתה מה שעשתה מתוך אמונה עמוקה בכך שכך צריך להתייחס לאנשים, בצורה המלאכותית הזו.

היא באמת האמינה שהפסיכולוגיה היא איזה מדע מסובך שמי שלומד אותו הוא אדם עם יכולות שונות לחלוטין בהבנת אנשים. היא האמינה שצריך "כלים" כדי להתעסק עם התלמידים שבכיתה הטיפולית ושמי שאין לו את הכלים האלה, לא יכול להבין על מה מדובר. אני חשבתי שפסיכולוגיה אומנם דורשת לימוד אבל בכל זאת יש הבדל מהותי בינה לבין מקצועות אחרים. ההבדל הוא שהפסיכולוגיה מתעסקת במשהו שלכל אחד מאתנו יש נגישות אליו – בני אדם.

כלומר, אם מישהו היה אומר לי שאני לא יכול לחוות דעה בקשר לנושא מסוים בפיסיקה כי הוא דורש הרבה ידע שאין לי, הייתי מסכים ללא ויכוח. כך גם בענייני רוב המדעים וגם בענייני מדיניות ופוליטיקה. אבל כשמדובר בעניין פסיכולוגי – הרי גם אני בן אדם ואני מבין מה מניע אותי ומה אני מרגיש ומה מעניין אותי בחיים. ואם אני מתעניין קצת באחרים אז אני יכול ללמוד לא מעט גם על אורחות חייהם ושיגעונותיהם של בני אדם אחרים ובני אדם בכלל. לכן, אם יבוא מישהו ויגיד לי שאני לא יכול לחוות דעה על בני אדם כי לא קיבלתי תואר בפסיכולוגיה – אני אגיד שהוא אידיוט (כי יש אנשים שאומרים את זה).

שמתי לב שהמחנך של הכיתה לא לוקח את הדברים קשה כמוני. הוא היה יותר מנוסה ב"פוליטיקה" של החיים, באומנות ה "הליכה בין הטיפות". רשמית הוא היה מחויב גם כן להתנהג לפי הוראות היועצת ולכן תמיד ראיתי אותו מדבר אתה ונותן לה הרגשה שהיא מוערכת. אבל למעשה, הוא שיתף אתי פעולה במשהו שהיא אסרה עליי במפורש לעשות, כשהוא היה שם ושמע.

בפעם הראשונה ניתקתי את עצמי מיזמתי משיתוף פעולה. החלטתי להפסיק לשתף פעולה עם היועצת. תמיד הייתי דואג להסביר את עצמי ותמיד הרגשתי שאנשים עושים לי עוול כשהם לא מקשיבים לי עד הסוף וכשהם "עושים טובה" כשהם כן מקשיבים. הרגשתי שיש אבסורד נוראי כי הדברים היו ברורים לי כל כך מצד אחד וקשים כל כך להסברה מצד שני. אני צריך להסביר??? הרי אני רואה את זה מול העיניים כאילו אני רואה את השמש בצהרים! אז איך אחרים לא יכולים לראות את זה כל כך ברור כמוני? לא ידעתי. אבל, כפי שהסברתי קודם, מה שעניין אותי היה אנשים ואני הייתי קודם כל בן אדם וכל מה שעשיתי מגיל צעיר היה להתבונן ולנסות להבין – אנשים אחרים. לכן, כשהתבגרתי, וגיליתי שפתאום יש אנשים שלא מבינים את המניעים הכי פשוטים אצל אנשים, זה נראה לי תמוה. כלומר, אתה בן אדם בדיוק כמוני אז איך זה שאתה מתעניין באיזה נוסחה מתמטית יותר מאשר בבן אדם כמוך? הרב דימשיץ נהג לומר: אנשים הצליחו באמצעות המדע המודרני והתפתחות הטכנולוגיה להגיע לירח, אבל אל השכן שגר דלת לידם, לא…

אבל במהלך כל חיי נכנעתי בכל זאת לחוסר ההבנה של האחרים והייתי מנסה לשכנע אותם בכוח שאני צודק. הייתי זועק את נשמתי החוצה: איך אתם לא מבינים אותו? הוא עושה את מה שאני הייתי עושה במקומו בדיוק!

וכשראיתי שהזעקה, למרות עוצמתה, לא משכנעת, הייתי מנסה לעטוף את זה בהסברים, אינטלקטואליים, כביכול. אבל ההסברים לא היו מה שרציתי לומר. הם היו רק כיסוי לעובדה שאני לא יכול להביע את האמת הפשוטה ושיבינו אותי. ובכל פעם שמישהו אמר לי: אני לא רואה איך אתה רואה את זה או אני לא מבין את הקשר בין הדברים, הייתי יוצא מגדרי כדי להסביר לו. אמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות שהוא לא רואה, אם רק אסביר יותר ברור…

אבל נכנעתי. היועצת, בהתנשאותה ה "מקצועית" שברה אותי. היא רמסה את הרצון שלי להסביר את עצמי. אמרתי לעצמי, אם היא, שיושבת לבדה בחדר המורים ואף אחד לא ניגש להתייעץ אתה, מרגישה שהיא יכולה להתנשא מעליי, שאלי באים כמעט כולם, הרי שאין לי יותר מה לעשות. הפסקתי לשתף פעולה עם היועצת לא בגלל שפתאום נהיה לי ביטחון עצמי או שנהייתי סנוב – פשוט לא יכולתי יותר. לא יכולתי להוסיף ולהסביר.

להפתעתי, זה עזר לי. נהייתי רגוע יותר. אז היועצת לא תסכים אתי לגבי כל מיני דברים. אז מה?

אני והמחנך של הכיתה עבדנו בשיתוף פעולה ויחסינו היו מצוינים. הוא היה מגיע לפעמים בריצה מביתו לבית הספר והיה מתקלח בחדר שלי בפנימייה, לפני השיעור. אני התארחתי אצלו בשבתות והיינו מדברים בפתיחות לא רק על עבודה אלא גם על החיים. הוא היה כמו חבר בשבילי והרגשתי נוח עם העובדה שכל בוקר אני פוגש אותו לפני תחילת הלימודים, בחדר האוכל ואנחנו מחליפים כמה מילים.

שוב הרגשתי את ההרגשה המוכרת: מתחילה שנה ואתה לחץ נפשי אדיר ואז בא מאמץ אינטנסיבי לתקן הכל ואז – רגיעה. הרגיעה נוצרה מכיוון שהמערכת ראתה את המאמץ האדיר שהשקעתי וכל עוד לא יצאתי בגלוי נגד משהו (כמו היועצת, למשל) הייתי עובד מצוין. אבל הרגיעה הזו הייתה רגיעה חיצונית. היא שיקפה את זה שעוזי מרוצה ממני וגם המחנך ולכן גם ראש הישיבה. אבל אני לא הייתי מרוצה מעצמי. אני לא הייתי רגוע. עדיין לא היה ברור לי מה אני הולך לעשות בחיים. לא יכולתי לתת שם והגדרה לכשרון שיש לי. מה אני, עורך דין? לא, מה פתאום. אבל הרי אני יודע להתנסח ולשכנע?! אז מה? לא רציתי לעשות את זה. אולי רואה חשבון?! אני??? מספרים??? מה פתאום, מספרים זה הדבר שהכי שיעמם אותי בעולם.

אז מה כן???