איזה עורף מרשים. חבוי בתוך צוארון משובץ מקופל בדיוק על פס הגיהוץ המעומלן, השערות קצוצות בקו אופקי ישר, מתעקלות בקצותם כלפי מעלה ונבלעות מאחורי האוזנים. מן הסתם הוא הסתפר בימים האחרונים אם השיער שלו גזור כל-כך מדויק. לאיש כזה גבוה עם שיער כזה שחור היו ודאי הורים די גבוהים, בטח לא בלונדינים. ואולי הוא נוסע אליהם עכשיו והם יושבים בפתח בית קטן באחד המושבים סביבות בית-שמש,זוג קשישים חביב, היא בשיער מכסיף אסוף בפקעת גדולה והוא חבוש ברט קורדרוי דהוי. כמה שהם ישמחו לראות שהוא הסתפר במיוחד לכבוד הביקור הזה (ובעצם, מבוגרים לא שמים ליבם לתספורות). אני מניחה את עיני שוב על השיער הכהה, הבורק ויש לי מן רצון מוזר להעביר את אצבעותי על הראש הזה ולחוש את העקצוצים הדקים של קצות השיערות. מבלי משים אני בוחשת ומסלסלת בשערותי שלי, מופתעת מן ההנאה שבתחושה. אני סורקת את הראשים שלפני בתור, מנסה לצייר את הפרצופים שמאחורי השיער. מלפני העורף היפה, אחריו ראש חום, צמה כתומה, שני קצוצים, קרחת מבריקה, כובע גרב עם פונפון ורעמת רסטות מרשימה. אני היחידה עם תלתלים צהובים פה. "את בטוחה שהוא מגיע?" אני שומעת את העורף שואל את הסלולרי שלו. "מזתומרת לא חשוב?! אני חייב ליסוע! מדובר בהורים שלי.." ההורים שלו! משהו עלץ בי, מן סיפוק קטן על ניחוש נכון. "חכי, אני שואל. סליחה?" הוא מסתובב אלי ואני רואה מולי פוני מחומצן. "הקו הזה מגיע לבית העלמין?"