אז מה כן???

את התשובה חיפשתי בישיבה, אצל הרב דימשיץ. לא רק שהאדם הזה חילץ אותי מצרה אישית כשהייתי זקוק לכך אלא שגם מבחינה מחשבתית הייתי פשוט מרותק לשיעורים שלו. בכל פעם כמעט, מצאתי משהו חדש במה שאמר ובתוספת שיעוריו של בנו, הרב יצחק, הרגשתי שאני לומד במקום האיכותי ביותר שיכולתי ללמוד בו.

זה יכול להראות די מוזר לאנשים שלא היו שם, אבל אנחנו, החבורה הקטנה שישבה בישיבה, לא הרגשנו שאנחנו מפסידים משהו מהעולם שבחוץ. הרב דימשיץ היה אדם משכיל מאוד ורחב אופקים והוא הזכיר בשיחותיו פילוסופים ואומנים רבים ואת עבודותיהם ויצירותיהם. הוא גם עודד אותנו להתעניין ברעיונות חדשים. ההרגשה שלנו הייתה שאנחנו נמצאים במעין מעבדה לבחינת רעיונות ומסתכלים עליהם במין מבט על. למשל, הרב דימשיץ נהג לדבר על שיטת המוסר של קאנט. עמנואל קאנט נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים של התרבות המודרנית ומרבים להזכיר את שמו. הרב דימשיץ טען שמה שקאנט אמר היה בסך הכל שהחוק שווה למוסר.

מה שאהבתי תמיד אצל הרב דימשיץ זה שהוא הציג רעיונות שנשמעו מסובכים בצורה פשוטה. בצורה הזו, כל אחד היה יכול לבוא, בעצם, ולהעביר ביקורת: "אה, אם זה מה שהוא התכוון, אז ברור שהוא לא צודק כי…". בדרך כלל, אנשים נוטים להתייחס לתארים יותר מתכנים ולהגיד משפטים כמו: "מי אתה, שתעביר ביקורת על אחד כמו קאנט?" או: "מי שמך?". אבל בצורה שהרב דימשיץ הציג את הרעיון היה קשה להתווכח עם טענותיו כי הוא הוציא את העיקר וניסח אותו בצורה בהירה. בנושא הזה בדיוק אפשר להזכיר פילוסוף אחר, ניטשה, שכלל לא כתב כפילוסוף רגיל ובטח שלא כמו קאנט, שהסביר כי הגרמנים העריצו את קאנט כי כתב בהרבה מילים לא מובנות. ניטשה אמר כי קאנט שאל את השאלה "מה גורם לאדם לעשות מעשה כלשהו בחייו – מהו המניע, השורש העמוק? ולאחר כמה כרכים של משפטים מסובכים וארוכים שאיש לא הבין הוא ענה את התשובה: מה שמביא אדם לעשיית מעשה כלשהו הוא…היכולת!

אותו לגלוג של ניטשה על קאנט היה אותו לגלוג של הרב דימשיץ ושלנו על קאנט או כל אחד אחר שהשתמש במילים מסובכות בשביל להגיד משהו פשוט. קאנט ניסה לנסח את הסיבה הפילוסופית שעלינו להיות מוסריים. הוא רצה להוכיח שזה הכרחי ולא התנדבות. לכן הוא ניסח את הכללים הידועים שלו שנקראו ציוויים. אחד הציוויים היה: 'עשה מעשיך כך שיוכל להיות לחוק כללי'. כלומר, כשאתה מבצע מעשה כלשהו תחשוב  - מה יקרה אם כולם ינהגו כך. אם תגלה שאי אפשר שכולם ינהגו כך, סימן שהמעשה שלך לא מוסרי. למשל, אם אתה רוצה לזרוק עכשיו עטיפת ממתק ברחוב, על המדרכה, חשוב! האם היית רוצה שכולם ינהגו כך? לא. ולכן המעשה הזה הוא לא מוסרי. הוא אינו יכול להיהפך לחוק.

הרב דימשיץ טען: אם כך, אין שום דבר במעשה עצמו שהופך אותו למוסרי או לא מוסרי, אלא הכל עניין של הסכמה. אם למשל, חברה שלמה תסכים שזה בסדר לגנוב, אז לקאנט לא תהיה בעיה עם זה.

כששמעתי את הרב דימשיץ "קוטל" את קאנט, חשבתי שהוא צודק. אבל אחר כך התעוררו בי בכל זאת ספיקות: הרי בכל זאת, כולם מהללים ומשבחים את קאנט אז איך זה שאנחנו…

בתשובה סופית לספקותיי נתקלתי כשלמדתי באוניברסיטה הפתוחה. רציתי להרחיב את אופקיי ולקחתי קורסים ממגוון של נושאים. אחד מהם היה "פילוסופיה של המוסר". כותב הקורס התייחס גם הוא לציווי של קאנט: "עשה מעשיך כך שיוכל להיות לחוק כללי". אם כך, טען, הרי שאם אני רוצה לנסוע למשל, לטיול בצפון, אני צריך לשאול את עצמי האם אני רוצה שעכשיו כולם ינהגו כמוני וייסעו לצפון. התשובה תהיה כמובן: לא! כי אם כולם ייסעו לצפון עכשיו אז יהיו פקקים ויהיה עומס נוראי ואולי לא אוכל להגיע. חוץ מזה, אם כולם ייסעו לטיול לצפון אז לא יהיה מי שישרת אותי במלון כשאגיע אליו או מי שימכור לי בחנויות. האם יוצא מכך שלנסוע לטיול לצפון הוא מעשה לא מוסרי???

האבסורד היה כל כך ברור, שהפכתי את הדפים בחוברת הקורס של האוניברסיטה הפתוחה לראות מי הוא הכותב. הרי הוא הציג את העמדה של קאנט בצורה כל כך נלעגת שהרגשתי שהוא ממש חושב כמוני. "הופתעתי" לראות שהוא פרופסור לפילוסופיה. חשבתי שאולי זו רק דרך להציג את הדברים ועוד מעט אקרא איך הוא מסביר את זה כך שהכל יבוא על מקומו בשלום וקאנט שוב ייצא הפילוסוף "החשוב", "המשמעותי" וכו'. אבל לא! לא באה שום הפרכה.

אבל אם הוא לועג כך לקאנט, חשבתי, מדוע בעצם הוא עוסק בכלל בפילוסופיה?

כי זה בדיוק מה שצרם לי בעיסוק בפילוסופיה: מנסים להלביש כללים מתמטיים על המציאות, כללים מוחלטים. 'למה להיות מוסרי?' – כי זה הגיוני! אבל לא! זה לא הגיוני. זה מגוחך. כי בחיים אתה לא מגיע אף פעם למצב קיצוני שבו כולם ירצו לעשות משהו מסויים ולכן השאלה הזו היא תיאורטית ומעצבנת, מצד שני כל אחד מבין שלהרביץ סתם כך למישהו ברחוב בלי סיבה  - זה לא מוסרי. בשביל זה לא צריך להיות פילוסוף. מה שהיה מוצג בחוברת בצורה בהירה ולעגנית, אך מאופקת, בער בי במלוא העוצמה – מה אתם מתפלפלים עם השטויות האלו? למי יש זמן בשביל זה? הרי ברור שהחיים לא מוחלטים? ברור שהפילוסופיה לא נותנת פתרון!

היה לי מוזר לגלות את זה. אני הייתי בטוח שהפילוסופים מחפשים פתרון לחיים, לדעת מה נכון ומה לא, ולכן נמשכתי לקרוא הרבה פעמים. אבל התברר לי שמה שמעניין את הפילוסופים הוא המשחק בנוסחאות. אומנם הנוסחאות היו מילוליות ולא מספריות אבל זה לא היה שונה בהרבה. אלו היו מילים שמייצגות אמיתות ללא רגש. הן היו חפות מכל דבר אנושי. אלו היו אמיתות "אובייקטיביות". הבחנתי שיש הרבה אנשים שמתעסקים בפילוסופיה שהם גם מתמטיקאים. אהה, חשבתי, ואני קיוויתי למצוא כאן תשובה. אבל האנשים האלה לא רוצים תשובה. הם נהנים מהמשחק של הנתונים והנוסחאות, אבל אני מחפש תשובה לרגש.

בקורס אחר שלקחתי בפילוסופיה, עלתה השאלה מהי יצירת אומנות. הוצג מקרה של מישהו שהתיישב ליד פסנתר במשך שלוש דקות וחמישים שניות – ולא עשה כלום – ואז קם והקהל מחא לו כפיים. האם מדובר ביצירה? איך בכלל מגדירים יצירה?

אילו מין שטויות אלו? באמת! אין לאנשים האלו במה להתעסק? האם מישהו היה שומע על מוצרט אם הוא היה יושב ליד פסנתר ולא מנגן? השאלה הפילוסופית הזו פשוט עיצבנה אותי וממש התאפקתי שלא לצעוק בשיעור כמו שאני צועק כאן על הדף.

יושב כאן המורה הנכבד, חשבתי, ומתעסק בשטות הזו במלוא הרצינות כאילו זה באמת חשוב. לא יכולתי להתעסק בזה. זה טמטם אותי. אז לא ייתנו לי תואר בפילוסופיה אבל אני פשוט לא מסוגל לקבל את זה. זה היה מבחינתי כמו לדרוך במקום ואני רציתי להתקדם. גיליתי שהיה פילוסוף בשם ויטגנשטיין שטען: אם אתה רוצה לדעת מהי יצירת אומנות – פשוט תכניס מישהו לחדר ותבקש ממנו להביא לך אחת כזו. רוב האנשים יבינו בדיוק למה אתה מתכוון.

סופסוף! חשבתי, מישהו מדבר לעניין!

אבל כשניגשתי למרצה שלי לפילוסופיה ואמרתי לו: הנה, ויטגנשטייין, למשל, היה גם פילוסוף אבל השתמש בשכל ישר. הוא מצא את הפתרון לכל הבעיות הפילוסופיות בעצם".

"נכון" ענה לי המרצה ביושר "בגלל זה אני לא כל כך אוהב אותו".

אבל אני כן אהבתי אותו. אהבתי את הרעיון שאפשר להכריע בויכוח מסוים בדרך סבירה – ולהמשיך הלאה. מה הטעם להתווכח עד אין סוף?

הרב דימשיץ נתן את התחושה הזו, של הכרעה. הוא הכיר את הצדדים השונים של ההתלבטויות הפילוסופיות וידע להגיד חד משמעית וללא חשש ממה יגידו עליו: זה קשקוש! הוא מדבר שטויות!

אהבתי את הרעיון שאפשר להכיר הרבה שיטות ורעיונות מצד אחד, אבל מצד שני אפשר גם לשלוט בהם ולא להגיע למצב שבו 'מרוב עצים לא רואים את היער'.

בצורת הדיון של הרב דימשיץ היה משהו מרתק. הוא היה מציג את הבעיה בצורה בהירה ביותר ואז מוסיף הרבה פרטים מעניינים ממחקרים המוכיחים דברים לכאן או לכאן, ואז מציג את שיטתו. הוא היה משתמש בהרבה דמגוגיה כדי להוכיח את צדקתו. אם למשל, דיברנו על קאנט אז בנוסף לדיון העקרוני על שיטתו היינו יכולים להוסיף בקלות ש: קאנט היה יקה. ובתור יקה הוא שאף שהכל יהיה חוקי. החוק היה בעיניו הדבר הנעלה והחשוב ביותר לא רק בגלל דעותיו אלא בגלל הרקע בו גדל. למה אני קורא לזה דמגוגיה? כי השתמשנו כאן במשהו שלא נוגע ישירות לשיטתו הפילוסופית העקרונית של קאנט אלא לפרטי "רכילות" עליו. בדרך כלל אנשים נוטים לומר שדמגוגיה היא דבר שלילי אבל אני דווקא התחברתי אליה מאוד. כמעט תמיד, כשהרב דימשיץ היה משתמש בדמגוגיה כדי ל "סתום למישהו את הפה" בויכוח, זה היה מצחיק.

אם למשל, מישהו היה מדבר בתוקף, רעיוני כמובן, על עליונותו של הגבר על האישה, ומביא צידוקים מחשבתיים  חזקים ביותר, היה הרב דימשיץ מסתכל עליו לרגע, ואז עושה פרצוף נדהם, ואומר: "לשמוע את זה ממך?!" כשכולם ידעו שאשתו של הבחור שולטת בו ביד רמה.

היה משהו בדמגוגיה שאהבתי כי היא הכריחה את הבן אדם שמדבר להיות צמוד למציאות, כלומר, אתה לא יכול לדבר על שוויון חברתי וכלכלי כשאתה נוסע במרצדס שעולה חצי מיליון. ובמילים אחרות, הדמגוגיה מחייבת אותך להיות ערני לקשר שבין הרעיונות לחיים, היא מחייבת.

התאמנתי בשימוש בדמגוגיה בעצמי וגיליתי שזה הולך לי די טוב. פעם אחת השתמשתי בכך בשיעור אנתרופולגיה. הנושא היה 'יחסיות מוסרית', כלומר האם המוסר הוא עניין יחסי או מוחלט?

התיאוריות הפוסט מודרניות ששלטו בכל האוניברסיטאות בכל העולם גרסו שאין אמת אחת ולכן גם אין מוסר אחד. מה שאתה חושב למוסרי נראה בעיני האחר כלא מוסרי ולהפך. האם למשל, זה מוסרי להקריב קרבן אדם? השאלה הזו בטח נראית לכם מזעזעת, אבל בספר הלימוד שאני קיבלתי, שהיה ספר לימוד פופולרי מאוד, הושווה עונש המוות בעולם המערבי, לקרבן האדם אצל האצטקים. בספר נראו תמונת הכיסא החשמלי ליד תמונת הקרבת אדם והטקסט ליד טען כי שניהם מועילים באותה מידה. בעצם, טען הספר, אנו מענישים במוות מתוך צורך פרימיטיבי כלשהו משום שהריגת מישהו לא תפתור כל בעיה בעתיד כי העונש אינו מרתיע.

התיאוריות האנתרופולוגיות המודרניות טענו כי אדם מחברה אחת אינו יכול לשפוט את המוסריות של אדם מחברה אחרת. מה שקובע אם מעשה מוסרי או לא מוסרי הוא האם המעשה נחשב לנכון באותה חברה. המעשה צריך להימדד על פי ההקשר לחברה שבה נעשה.

כל הלך הרוח בשיעור הזה זעזע אותי. הסתכלתי בזמן השיעור ימינה ושמאלה וראיתי את כולם, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, מהנהנים 'כן, כן' כשהמרצה מדברת. מה קורה פה? מה זה עדר הכבשים הזה, חשבתי, האם האנשים האלו מפחדים לנקוט עמדה רק כי מישהו עם תואר דוקטור אמר להם כך וכך? אין להם דעה עצמאית?

בסופו של דבר לא יכולתי לכבוש את רוחי ושחררתי את הסערה בצורת שאלה מרירה, צינית ומנוסחת היטב: "תגידי" שאלתי את המרצה, אישה מודרנית, צעירה, יפה ועצמאית בחברה ליברלית מודרנית "היית אומרת את אותו הדבר גם לגבי 'ברית מילה' לנשים?"

הייתה שתיקה של רגע. המרצה היססה לרגע. "למה אתה מתכוון?"

"את יודעת" אמרתי "ברית מילה לנשים היא לא עניין תיאורטי, אלא משהו שנעשה כל יום לאלפי נשים בשבטים הערביים בסהרה ואפילו במקומות מסוימים במדינה שלנו. האם את יכולה להגיד לי שגם המעשה הזה הוא מוסרי, בעצם, כי אסור לנו לשפוט אותו ואנו צריכים לבחון אותו על פי ההקשר החברתי שלו?! הרי את יודעת" המשכתי בלהט "שמדובר באחד הדברים האכזריים ביותר שיש. האנשים שעושים זאת יכולים לדבר על מסורת מהיום ועד מחר אבל המטרה שלהם היא לגרום לאישה לאבד את היכולת ליהנות מיחסי מין ובכך, בעצם, לשעבד אותה באופן מוחלט למרותו של הגבר כי אין לה שום עניין לבגוד. האם גם זה מוסרי? את לא יכולה להתחמק מזה כי זה משהו שקורה עכשיו. את צריכה לנקוט עמדה!" סיימתי בנימת ניצחון.

ראיתי את המבוכה על פניה. ניצחתי אותה בויכוח אבל עכשיו ראיתי צד אחר של העניין. היא אומנם הייתה המרצה שלי אבל היא בסך הכל באה ללמד שיעור בקורס ולהתפרנס. היא לא באה כנציגת האידיאולוגיה האנתרופולוגית. העניין הזה היה גדול עליה. למעשה, היא לא חשבה על הדברים עד הסוף, כמוני.

היא גמגמה משהו בתשובה לשאלה שלי, שיכול להיות שבאמת עדיף לילדה, מבחינתה, לעבור את הטקס של ברית מילה לנשים כי אם היא לא תעבור אותו היא תגדל ותהיה חריגה בחברה שלה.

 התשובה הזו נראתה לי כמובן לא מספקת והשאלה הבאה שהייתי שואל מן הסתם היא: מה היית אומרת לו עשו את זה לבת שלך???

אבל וויתרתי.

אחרי השיעור ניגשתי והתנצלתי בפניה על הדרך בה התנהגתי. בסך הכל היא הייתה אישה נחמדה. היא מצדה הודתה שבמקרה המדובר היא לא יודעת איך זה מתיישב עם התיאוריות שלימדה אותנו. נפרדנו כידידים.

בתוך הישיבה התחלתי להשתמש יותר ויותר בדמגוגיה, כלפי חבריי לדיונים. השיטה הזו הייתה בעיקרון שמורה לרב דימשיץ. בהיותו המורה של כולנו ובזכות ההכרות העמוקה שלו עם כל אחד הוא איזן בין דיון מעמיק בטענות ובין לגלוג קל על הטוען. כשהוא עשה זאת, זה לא התקבל בהתנגדות. אותו אחד שהרב דימשיץ לגלג עליו ידע שהרב דימשיץ לא מתכוון להעליב אותו. הוא ידע שהרב דימשיץ מכיר אותו טוב מאוד ויודע להשתמש "נגדו" בויכוח, רק במה שהכרחי.

אבל כשאני השתמשתי בשיטה נתקלתי תמיד בהתנגדות עזה. שמתי לב שאני היחיד כמעט שמשתמש בשיטה הזו והיחיד כמעט שמצליח להוציא תגובות נרגזות כל כך מאנשים. אחד האנשים כלפיהם אהבתי להשתמש בשיטה הזו היה ספי.