המושג הבולט והחשוב ביותר בשיטתו של הרב דימשיץ היה מושג ה "אני". הרב דימשיץ טען כי התפיסה המקובלת לא מבחינה בין "אני" שמתכוון לומר אני הפיזי, המוחשי, לבין אני פנימי, הכולל רגשות, אופי וכשרונות והוא רוחני או נפשי. ההבדל בין שני המושגים הוא עצום. ה "אני" הפיזי כולל את כל מה שאפשר לכנות הישרדות או מלחמת הקיום. כלומר, למצוא עבודה, להרוויח, לשלם חשבונות וכל השאר. ה "אני" הזה משותף לכל אדם בעולם. לעומת זאת ה "אני" הפנימי הוא ייחודי לכל אדם. לכל אדם יש פנימיות מקורית וייחודית רק לו ורק הוא יכול להוציא אותה אל הפועל. אם הוא לא יעשה זאת, אף אחד אחר לא יוכל. כדי להקל על החלוקה בין שני מושגי ה "אני" קרא להם הרב דימשיץ "אני" – לרוחני ו "אגו" – לפיזי.

בין ה "אני" וה "אגו" יש סתירה ומאבק. ה "אגו" מציית לחוקי החיים, כלומר, לג´ונגל שלהם. מה שמניע את ה "אגו" הם שלושה דברים: קנאה, תאווה וכבוד. קנאה היא הרכושנות, תאווה היא צורכי הגוף כמו אכילה שתייה ומין; כבוד הוא הצורך בהכרה חברתית. הדרך היחידה לשרוד בעולם באמת היא להיות הכי חזק. החזק שורד, החלש נעלם. בדיוק כמו התפיסה האבולוציונית של דרווין. החוזק לא חייב להתבטא בחוזק פיזי פשוט (כמו שרירים או מכות) אלא יכול לבוא לידי ביטוי גם בערמומיות או בשימוש בשכל כדי לנצח. כך, למשל, קבע ניטשה כי המוסר הוא המצאה של החלשים כדי לשרוד. למעשה, הקיום נועד ל "פרא האציל", אדם טבעי ובריא שיש לו מטרה והוא שועט לכיוונה בלי להסתבך עם בעיות מוסריות. "אין הסוס האביר עוצר את דהרתו בגלל הפרעושים הנדבקים אליו" אמר. המוסר הוא המצאתו של החלש שמנסה לבלבל את "הפרא" התמים כדי שיוכל להתגבר עליו. אבל גם זה חלק ממאבק הקיום ובסופו של דבר העיקר שהצלחת, ששרדת.

ה "אני" הפנימי לעומת זאת, הוא מיוחד לכל אדם. לכל אחד יש פוטנציאל של כשרונות, אופי, מחשבות ורגשות שיש רק לו. כל המטען הזה קיים בו בפנים בכוח ומבקש לצאת החוצה. בניגוד ל "אגו", ה "אני" הפנימי אינו מושפע מהכוחות של העולם החיצוני. ה "אני" רוצה לצאת מבפנים החוצה: להביע, להתבטא, להשפיע, לשנות. כך, למשל, אדם רוצה לעזור לחלש כי משהו בו מרגיש שזה נכון, שזה צודק, למרות שבחישוב "קר" ברור שכדאי לו יותר לחשוב רק על עצמו. ה "אני" לא יכול להתבטא בכל מקום. הוא צריך סביבה מתאימה שבה הוא יכול לבחור מה משלל הגירויים הרצים ומסתובבים ללא הרף בעולם מבחוץ, מתאים לו. ה "אני" הוא ביטוי לניצוץ האלוהי שבך, כך שבעצם אדם שמבטא את עצמו בצורה המתאימה לו – מבטא את אלוהים בעולם. מה שמוציא את ה "אני" מהכוח לפועל הוא כוח הרצון – כוח ששום כוח אחר לא מפעיל אותו, מלבד אלוהים.

אז איך מיישבים את הסתירה? האם אפשר להתעלם מחוקי הג´ונגל השולטים בקיומנו?

העיקרון המקורי של הרב דימשיץ קבע כי ברגע שה "אני" לוקח יוזמה הוא משתלט על האגו ומשעבד אותו לצרכיו. היחס בין ה "אני" ל "אגו" הופך להיות יחס של תוכן לכלי. ה "אגו" כלומר, תנאי הקיום הפיזיים של האדם, הופך להיות הכלי לתת ממשות ל "אני" (רעיונות, רגשות וכו´). תחשבו למשל על פסל, אדם המתעסק באבנים, משפץ ומלטש. האם יש משהו יותר אטום וקשה מאבן? ובכל זאת הפסל לוקח את הרעיונות והרגשות המתרוצצים אצלו והופך את האבן בתהליך מופלא לחיים, למשהו שיכול לרגש, להפעים או להלהיב אותנו.

כאן נכנס מושג חדש מעולם המושגים של הרב דימשיץ (מושג שהעסיק אותי רבות): היצירה. היצירה, למעשה היא אותו תהליך שבו אדם מבטא את עצמו, את ייחודיותו ואז נעשה בעצם נס. האדם היוצר מסוגל להתגבר על הטבע ולשעבד אותו.

היצירה, לפי הרב דימשיץ איננה דווקא מה שמקובל היום לכנות יצירה כמו מוסיקה, ציור או ספרות אלא כל פעולה שאדם מביע בה משהו ממנו. זו יכולה להיות פעולה עסקית או טכנולוגית ועדיין להיחשב יצירתית אם היא נולדה מתוך איזשהי אבחנה או רגש פרטיים של האדם.

קראתי את החוברת שאבי הביא לי בגמיעה אחת. כשקראתי הרגשתי הנאה עצומה מכל רגע ורגע. קודם כל, החוברת עסקה בדברים שתמיד התעניינתי בהם. פשוט נמשכתי בקריאה כמו בקסם. זה היה כמו ספר טוב שבו אתה כל הזמן להוט לדעת מה יהיה. כל מילה שקראתי, כל מושג – היו חדשים. אבל לא רק שהיו חדשים, בכל פעם שקראתי חשבתי שהנה, הגעתי אל הדבר המעניין ביותר שקראתי אי פעם ומיד אחר כך הופתעתי שוב. הרעיונות בחוברת הלכו ונהיו יותר מפורטים ויותר מעמיקים ולא יכולתי להפסיק. את ההרגשה שהרגשתי במהלך הקריאה אפשר לדמות אולי לסרט טוב או לספר טוב: אתה שוקע לחלוטין בתוך העולם שאתה רואה בסרט או קורא עליו בספר ושוכח את העולם מסביבך. שוכח את צרותיך ואת בדידותך. הרגשתי כמו שמרגישים כשאוהבים מישהו: אתה והיא משדרים על אותו גל, אתה מרגיש שלכל נים ונים בנפשך חוזר הד מדויק ממנה. שום דבר לא חסר, שום דבר לא מיותר ואתה לא צריך אף פעם להוסיף הסבר על מה שכבר אמרת. התיאום מושלם. הדרישה היחידה שהייתה לי בתום הקריאה הייתה: עוד!!!

הדבר הנוסף שהבחנתי בו היה שכבר שמעתי חלק מהמושגים פעם בצורה מעורפלת – אצל איתי. אבל אז הייתי במצב נפשי שלא אפשר לי להיכנס לדקויות ולרעיונות. הייתי זקוק לעזרה ראשונה וכל מה שלא עזר לי מיד – סיננתי. אבל עכשיו ראיתי שיטה סדורה ומעניינת להסביר את החיים. שיטה שאין בה נוסחאות מתמטיות ומספרים, שיטה שמדברת בשפה שגם אני מבין!

הרב דימשיץ טען שהחיים מורכבים מזוגות של ניגודים. המרכזי הוא "אני" לעומת "אגו". אבל מהניגוד הזה נגזרים ניגודים נוספים למשל "חירות" ו "השתייכות". לכל אדם יש צורך להשתייך למשהו, קבע הרב דימשיץ. הצורך להשתייך הוא הצורך להרגיש שאתה מוגן כי אתה חלק ממשהו. אף אחד לא רוצה להיות החריג, השונה, זה שכולם צוחקים עליו. כולם רוצים שיאהבו אותם ויכבדו אותם כל הזמן וכמה שיותר. מצד שני אדם צריך גם חירות, חופש להביע את עצמו, גם אם זה יוצא דופן, לא מקובל.

לכל אדם יש נטייה שונה על הסקאלה שבצד אחד שלה חירות מוחלטת ובצד השני השתייכות מוחלטת. יש כאלה שאוהבים חברה. הם תמיד חייבים שיהיה מישהו אתם, או ש "יקרה משהו". הם פורחים בחברה וכשהם לבד הם קמלים, כמו עציץ שלא קיבל מים. לעומתם, אלה שמעדיפים חירות, שונאים אירועים המוניים ורועשים. הם מעדיפים שיחות אחד על אחד מאשר מפגש חברתי מרובה משתתפים. אנשי החירות מרגישים שהם מאבדים את עצמם כשהם נמצאים במקום רועש מדי שבו האירועים החיצוניים מפריעים לזרימה הפנימית שלהם.

באופן כללי, לאנשים השתיכותיים קל יותר בחיים. הם משתלבים בקלות במסגרת והם מוגנים. אבל גם לאנשי החירות יש צורך בהגנה, במסגרת. אבל למצוא מסגרת זה להגביל בעצם את החופש שלך. אז איך ניתן ליישב את הסתירה?

הפתרון הוא, לפי הרב דימשיץ, במציאת המסגרת הנכונה. לכל אדם יש מסגרת שמתאימה לו ועליו לעשות מאמץ ולחפש אותה. מסגרת שמעניקה לאדם אפשרות לבטא את ה "אני" שלו, היא המסגרת היחידה שבאמת מגוננת עליו. במסגרת הזו אדם צריך שתהיה לו אוזן קשבת, הבנה והזדהות. כך הופכת המסגרת לא למשהו מגביל חירות אלא להפך, מגינה עליה ומעודדת אותה.

הנטייה לחירות מאפיינת אנשים איכותיים. הכי קל זה להיות שייך, להיות בצד של כולם. כל נטייה לחשוב, לבדוק, להעביר ביקורת, היא מאמץ. לכן רוב האנשים מעדיפים להחזיק רוב הזמן באותם דעות שבהם מחזיקה החברה שמסביבם. זה יותר פשוט. האינטלקטואל או האמן, אלו שבודקים את הגבולות כל הזמן, צריכים להתאמץ יותר. למעשה, ככל שאדם יותר משתייך הוא יותר חלק מהמכונה של הקיום שפועלת ללא הפסקה. הוא אמנם משתלב ושורד אבל מצד שני הוא רק בורג.

אהבתי את התיאוריה על ה "חירות" ו "השתייכות" גם בגלל שעזרה לי להבין יותר טוב את החיים אבל גם בגלל שהיא מיקמה אותי בצד של "הטובים". אני הייתי בודד מאוד והרגשתי תמיד חריג, משונה, מנודה. חשבתי שאני צריך להתאמץ יותר כדי להתקבל. אבל לפי התיאוריה של הרב דימשיץ החריגות שלי הייתה דווקא סימן לעדיפותי. לא הצלחתי להשתלב כי אני מיוחד, אני לא נסחף בזרם, אני עצמאי.

ישנם אנשים שנקראים "היפוכנדרים". אלו אנשים שבטוחים שהם חולים בכל המחלות שבעולם. היפוכונדר אחד צחק על עצמו פעם שעיין בספר על סימני מחלות שונות וגילה שהוא חולה בכולן – אפילו בסרטן הרחם! כך הרגשתי כשקראתי בחוברת המושגים של הרב דימשיץ. סימפטום אחר סימפטום, מושג אחר מושג, מצאתי אצלי את כל התסמינים שהוא מדבר עליהם. הייתי קורא תיאור ואומר לעצמי: הי! זה ממש אני.

החוברת השאירה בי טעם של עוד וציפיתי בקוצר רוח לתחילת לימודיי בישיבה. באותה תקופה היה היחס שלי ללימודי גמרא עוין במקצת. לימודי גמרא נקשרו לי בראש עם חשיבה קשה, מעיקה. זכרתי את הניסיונות הנואשים שלי לעמוד בקצב הלימוד כשהייתי בישיבה. משהו תמיד הפריע לי להתקדם ולא בגלל שהייתי סתום. הלימוד נראה לי מהיר מדי. היינו צריכים ללמוד מושג ולעשות עליו ספקולציות. זה נראה לי קצת מתמטי.

לדוגמה: במסכת כתובות יש דיון על גובה כתובה של אישה. לבתולה נותנים מאתיים ולגרושה או אלמנה  - מנה (כלומר מאה). ומה קורה אם אישה התחתנה כבתולה (ובעלה התחייב למאתיים) אלא שהתגלה (לבעל, לאחר החתונה) שהיא לא? כמה ישלם לה אם יתגרשו?

כאן הגמרא מציעה אפשרות שהאישה תטען כך: נאנסתי (ולכן אני לא בתולה), אבל זה קרה בתקופה שבין הקידושין והנישואין. בתקופה הזו האישה כבר נחשבת למקודשת לבעל ולכן אם קרה לה משהו (הרי היא לא אשמה שנאנסה), זו בעיה שלו והוא יצטרך לשלם מאתיים.

וכאן נכנסות הספקולציות: האם להאמין לאישה כשהיא אומרת שנאנסה או לא?

הדיון עובר לענייני חזקה: אישה היא בחזקת בתולה עד שהתחתנה (מדובר על ימי התלמוד, כמובן) ואם כן אנו צריכים להאמין לה, או שנאמר שמכיוון שאונס הוא נדיר לא נאמין לה?

בזמן שלמדתי את הסוגיה הזו בישיבה הלימוד נראה לי כך: חזקת בתולה=X, סבירות לטענת אונס=Y, עושים השוואות, משוואות, מוסיפים, מחסירים, מעלים בריבוע ובסוף יוצאת תוצאה: מגיע לה מאה או מאתיים.

אבל רגע, מדובר בבן אדם! אישה שטוענת שהיא נאנסה! לא יכול להיות שנתייחס פה רק לסבירויות יבשות של שכיחות או חזקות. צריך לנסות להיכנס לראש שלה: האם אישה תרגיש בנוח לבוא ולומר לבעלה שנאנסה רק בשביל לקבל יותר כסף בגירושין? האם זו לא בושה לספר דבר כזה? ואולי יש הבדלים בין אישה לאישה בדברים האלה, הרי זה כל כך אישי. אי אפשר לדבר על עניינים כאלה מבלי לחשוב על רגשות.

בפעם הראשונה שהגעתי אל הישיבה הייתי לבד. הישיבה שכנה בבניין דירות רגיל ובעצם הייתה בסלון של דירה שהוסב לבית מדרש. הקירות היו מכוסים בספרי קודש אבל גם במילון אבן שושן ובספרים אקדמיים על התלמוד. לקחתי גמרא וניסיתי ללמוד. הייתי במקום חדש וההתרגשות לקראת ההצטרפות הפריעה לי להתרכז. פתאום שמעתי מישהו שואל בקול עדין: "אתה התלמיד שאיתי שלח?"

הסתובבתי וראיתי אדם ללא זקן, שנראה לי צעיר מאוד. "אהה…כן" עניתי ואז רק הבנתי שזהו כנראה הרב שמלמד את השיעור. "אהה… וא.. זאת אומרת, אתה…הרב?!" הייתי רגיל לפנות אל רבנים בגוף שלישי ומכיוון שהופתעתי, התבלבלתי קצת. איתי אמר לי שבנו של הרב דימשיץ מעביר את שיעורי הגמרא בישיבה אבל הרב יצחק, זה היה שמו, נראה לי, איך לומר, לא ממש כמו שדמיינתי.

גם שיעור הגמרא הראשון אתו הפתיע אותי. הזכרנו את שמו של אחד החכמים שחולק על חכם אחר. נניח, שמואל ורבה בר בר חנה. הרב יצחק הפסיק לפתע ושאל: "רגע, אבל הם לא חיו באותו דור! תוציא בבקשה את האנציקלופדיה ותקרא לנו על שמואל ואחר כך על רבה בר בר חנה". הבחור היה קורא את תולדותיו של החכם וזה הכניס צבע ועניין לדברים. חכם אחד היה שופט ולכן נטה להקל. לחכם אחר היו בעיות עם אשתו ולכן אמר אמרות לא כל כך פמיניסטיות… .