הדבר הראשון שאני זוכר מהמפגש עם איתי הוא ההמתנה. כשחיפשתי את ביתו בפעם הראשונה הרגשתי כל רגע בעוצמה אדירה. 'נו, שיעבור כבר הזמן, אני חייב להגיע'. כל אדם שפגשתי ברחוב נראה לי כאילו הוא בוחן אותי בעיון מיוחד. כאילו הוא רואה דרכי שאני בן אדם אבוד ובלי כיוון בחיים. התביישתי אפילו לשאול היכן נמצא הרחוב שהוא גר בו מפני שחששתי שהבן אדם ששאלתי מנחש שאני צריך טיפול פסיכולוגי!

כשראיתי שהגעתי מעט מוקדם מדי הלכתי לקנות חטיף ושתייה במכולת. הקונים והמוכרים התנהגו בטבעיות ורעשנות. הם דיברו וצחקו והקניטו אחד את השני בצורה חברית. על רקע זה העדינות, הנימוס, הכבדות שלי ביחסי אנוש והרצינות התהומית הזו שלי, היו חסרי ערך. לו רק יכולתי להיות קצת יותר 'משוחרר', 'לזרום'!

כשהגעתי בסופו של דבר אל הבית, התקשרתי באינטרקום. "תעלה" ענה לי קול נשי צעיר. את הדלת פתחה לי ילדה נאה בת 14, ואני אמרתי במבוכה כי באתי אל איתי.

"הוא יתפנה אליך עוד רגע" אמרה בצורה סמכותית. "אתה יכול לחכות לו כאן בינתיים. להכין לך משהו לשתות?"

התיישבתי וכבר הרגשתי לא נוח. אני, בחור בן 19, יושב נבוך וחסר ביטחון וילדה בת 14 מתייחסת אלי בפטרונות. באותם הרגעים המעיקים של המתנה הייתי מעדיף שלא תהיה שם, עדה לחולשתי.

לאחר כמה דקות סיים איתי עם המטופל הקודם שלו, ויצא אתו לכיוון הדלת. הוא סימן לי עם הראש שראה אותי והמשיך לדבר עם המטופל השני בדרך ליציאה. ברגע הקצר של המפגש בין עינינו, הרגשתי שגם המטופל השני נבוך כמוני. כל אחד מאתנו חש חשוף. 'אהה, הוא בטוח יודע למה אני כאן'. את הבן אדם שפגשתי כאן לא אשמח לפגוש שוב ברחוב ולהתנהג כאילו זה מפגש חברי רגיל של מכר ותיק: 'שלום! אני מכיר אותך מאיפשהו' . לא! הפגישה אתו תמיד תזכיר לי את המצב העלוב שהייתי בו. כל אחד מאתנו חש כמו אדם מכוער שכולם רואים את כיעורו ומסתייגים ממנו. לא עלה על דעתי שכל זה הוא פרי דמיון בלבד. כמובן שמבחוץ אף אחד לא ראה כלום. ובמקרה שלי, אפילו הרגישים ביותר.

אני רוצה לתאר את ההתרשמות הראשונה שלי מאיתי: בחור גדול –גבוה ומלא, עם ראש גדול מעוטר בזקן גזוז קצר, לבוש בהידור ומשרה ביטחון. כשפגשתי אותו הוא נראה לי כבן 35.

התיישבנו בסלון הבית על שתי כורסאות, אחד מול השני.

חזרתי מול איתי על הסיבה לבואי: רע לי בחיים. רע מאוד. אין לי בשביל מה לקום בבוקר. אני מרגיש ריקנות איומה, כאילו שום דבר לא מעניין אותי. כשאני קם בבוקר אני כבר מרגיש רע, סובל מהמחשבה על הצורך להעביר עוד יום, מקווה לנס שיגאל אותי מייסורי. אבל אני מתעורר ומגלה בבוקר ששום נס לא קרה. זה עדיין אני ואני עוד כאן ורע לי בדיוק אותו דבר ולא גיליתי שום דבר חדש שייתן לי מוטיבציה לצאת ולהילחם את מלחמת ההישרדות בג'ונגל של הקיום. אני לא מצליח להתרכז בשום דבר כי כל הזמן אני מוטרד ממשהו. אני מרגיש מיותר בכל מקום. אני לא מצליח להשתלב בחברה, אין לי חברים ואין לי עם מי לדבר. אני רוצה למות.

"זה שאין לך חברים זה סימן טוב" אמר איתי.

הבטתי בו בתימהון.

הוא המשיך. "זה מראה שאתה לא ברמה שלהם. אתה מיוחד והם לא מבינים אותך. העובדה שאתה לא מצליח להשתלב היא נקודה לטובתך".

"אבל מה זה עוזר לי שאני מיוחד, אם אני סובל והם נהנים. אני לא רוצה להיות מיוחד ולסבול. אני רוצה להיות כמו כולם".

איתי הקשיב ואז אמר בשקט: "או.קיי. ואתה יכול להיות כמו כולם?"

"לא". עניתי.

"אז למה להתעסק בזה? בוא נתעסק במה שאפשר לעשות".

הרגשתי גל של מרירות שגואה בי. "אבל למה אני, למה זה קרה דווקא לי? כל החיים אני רק מתאמץ ומשתדל וכל הזמן רק נהיה לי יותר ויותר רע. למה? למה אין לי זכות להרגיש פעם אחת טוב כמו כולם? למה אחרים שמתאמצים הרבה פחות ממני מרוצים מחייהם הרבה יותר?"

"אני יודע שהתאמצת, אבל צריך שההשתדלות תהיה גם מכוונת למקום הנכון. הרי מה יקרה אם למשל אדם יתאמץ בכל כוחו לחפור בור במקום שלא אמרו לו. הרי למרות המאמץ האדיר שהשקיע והתסכול שהוא מרגיש, אף אחד לא ישלם לו רק בגלל המאמץ אם הטעות היא שלו!"

שמעתי את דברי איתי ולמרות שהבנתי את התוכן לא יכולתי להפנים אותם. הרגשתי כאילו טמון בהם עוול עצום כלפי, למרות שלא ידעתי מצד מי. האם מצד החברה? מצד ההורים? מצד אלוהים?!

"אבל איך יכולתי לדעת שאני טועה" התקוממתי אל מול דברי איתי "הרי כל החיים עשיתי את כל מה שאמרו לי לעשות; הורים, מורים, שאר המשפחה ורבנים ואני תמיד לקחתי את דבריהם ברצינות ועשיתי מה שצריך בכל הכוח. אז למה זה מגיע לי?"

"אני לא יכול לענות לך כרגע. זה גדול עליך. אבל אתה צריך להאמין שאפשר לשנות. אתה כרגע לא מכיר את עצמך. את יגאל האמיתי. יגאל האמיתי הוא לא טיפוס נגרר, אחד שאומרים לו מה לעשות. אתה לא כזה, פשוט אתה לא אתה והמשימה שלי היא להכיר לך את עצמך, לעזור לך להוציא את האישיות האמיתית שלך החוצה".

"אבל אם אני לא כזה, כמו שאתה אומר, אז איך בעצם הגעתי למצב כזה, איך הגעתי למצב שבו אני רוצה למות. למה לא קרה שום דבר כל השנים הללו שהראה לי שהדרך שאני הולך בה היא לא נכונה?"

"כמו אדם שנמצא בנהר והמים עולים מסביבו והוא מתעלם עד שהמים נכנסים לו ממש לתוך פיו ולא מאפשרים לו לנשום, כך גם אתה – כל עוד לא היית חייב לא עשית כלום אבל עכשיו הגיעו מים עד נפש. האישיות שלך זועקת מבפנים ומבקשת לצאת".

"איזה אישיות?" דיברתי ברעד וכמעט מיררתי בבכי "אין לי שום אישיות".

איתי לא התרגש. "מדהים איך גרמו לך לא להאמין בעצמך. יש לך הרבה מאוד אישיות אבל זה תהליך ארוך שאנחנו נעבור ביחד כדי להוציא אותה החוצה".

"אבל כמה זמן זה ייקח? מתי אגלה סוף סוף את האישיות שלי? אני כבר בן 19. אם עד עכשיו לא גיליתי את האישיות שלי ולא נהניתי מהחיים אז מתי זה יקרה? כשאהיה בן 80? אני מעדיף כבר למות עכשיו!"

"ומה זה יפתור?" שאל איתי "אתה יודע מה קורה למי שמתאבד? הנשמה שלו חוזרת לעולם בגלגול אחר לתקן את מה שלא עשתה, רק שהתיקון הזה יהיה עוד יותר קשה מהנוכחי. לאדם יש אחריות לתקן משהו בעולם ואם הוא מתעלם ממנה, היא חוזרת בצורה אחרת".

"אז מה יהיה?" שאלתי מתוך ייאוש " מתי אוכל סוף סוף להרגיש טוב?"

"תראה, אתה התעלמת מעצמך במשך 19 שנה. אי אפשר לתקן את זה ביום אחד, אבל אני גם לא אגיד לך שזה ייקח 19 שנה. הכל תלוי במידת הרצון והמוכנות שלך להשקיע מאמץ ולשנות ומצד שני גם צריך לתת לדברים זמן".

נכנעתי. בכל זאת שמעתי בדבריו של איתי מילים ומושגים חדשים שמצאו חן בעיני. אמנם עוד לא עיכלתי אז עד הסוף את משמעות דבריו אבל את העיקר – שאני צריך להכיר את עצמי – אהבתי. אף אחד עוד לא אמר לי אף פעם משהו כזה. אז יש עוד תקווה! לא כל חיי ימשיכו להיראות כמו שרשרת האומללות שהייתה עד כה. האישיות האמיתית שלי, שאתה אהיה מאושר עוד מתחבאת איפשהו אבל אני אעבוד ואוציא אותה לחופשי!