לרב דימשיץ הייתה מגיל צעיר בעיית אסטמה ובאותו הזמן שהחליט לעזוב את הישיבה החליטה אמו שהמקום הטוב ביותר בשבילו הוא שוויץ, מסיבות רפואיות. וכך הוא עלה על מטוס יום אחד וטס לשוויץ.

בשוויץ, הרב דימשיץ לא הכיר אף אחד. לא הייתה לו משפחה, לא חברים והוא לא ידע את השפה. הוא הופנה לישיבה מסוימת ללמוד שם, אבל זמן קצר לאחר מכן החליט ש "זה לא זה". באותו הזמן ישב בשוויץ אחד הרבנים הליטאים החשובים של הדור: הרב יעקב יחיאל ווינברג. היה זה אחד מאותם רבנים ליטאים של "הדור הקודם": למדנים, חריפים, סרקסטיים ו – מתבודדים. הרב ווינברג גר לבדו. הוא לא היה נשוי והשמועות סיפרו שלפני מלחמת העולם הוא היה נשוי במשך שנה אך הנישואים לא עלו יפה. בכל אופן, מישהו המליץ לרב דימשיץ לפנות אל הרב ווינברג. הרב דימשיץ הראה לרב ווינברג משהו שכתב וזכה להתפעלותו. מאז הפך להיות מעין "יד ימינו" של הרב ווינברג. הוא היה עוזר לרב ווינברג לנסח את התשובות לשאלות שנשאל ובמקרים רבים הרב ווינברג אף סמך עליו שיכתוב את התשובה בעצמו.

הרב דימשיץ היה מזכיר כל הזמן בשיעוריו את הרב ווינברג. לטענתו, הוא אומנם ידע ללמוד כבר לפני כן אבל הרב ווינברג הוא זה שלימד אותו מהו "שכל ישר" בכל עוצמתו. פעם אחת, סיפר הרב דימשיץ, כשישב ליד הרב ווינברג ולמד סוגיה כלשהי בגמרא, העלה רעיון מעניין מאוד, מקורי, כדי להסביר את הסתירה בין שתי סוגיות. "חבל על הזמן" אמר לו הרב ווינברג (במשמעות הישנה של המשפט). יש טעות דפוס". באותו יום, כך המשיך הרב דימשיץ, הגיעה לידיהם במקרה גרסה מתוקנת של הספר והוכח שהרב ווינברג צדק. הרב דימשיץ היה משתמש בסיפור הזה פעמים רבות כדי להדגיש את חשיבות ה "שכל הישר" בכל מה שלומדים. "בכל פעם שתגלו שיש סתירה בין מה שכתוב לבין מה שנתפס בעיניכם כהגיוני – תעדיפו את השכל הישר" אמר "יש משפט ידוע בגמרא שאומר: למה לי קרא(פסוק)? סברה הוא! כלומר, אם אפשר להסביר משהו בהיגיון – לא צריך פסוק בתורה בשבילו. המשפט הזה נכתב לגבי דבר מסוים אבל משתמע ממנו כך: יש לכם ראש על הכתפיים? אז תשתמשו בו!

הרב ווינברג גם יישם על עצמו את דרישתו ל "שכל ישר". כשהיה עדיין תלמיד צעיר בליטא, נסע פעם אחת לישיבה ברכבת ומפקח שאל אותו משהו. מכיוון שדיבר רק אידיש הוא לא הבין את השאלה והמפקח אילץ אותו לרדת מהרכבת באמצע הדרך. הוא ירד במקום נידח ושם התעללו בו כמה צעירים שיכורים והשתינו עליו. לאחר אותו אירוע, החליט לחזור לביתו ולא לנסוע לישיבה. "איך אדם מסוגל לגור במקום מסוים במשך שנים ולא לדבר את שפת המקום?" שאל את עצמו. הוא הבין שחי בבועה. הוא הסתגר בביתו עד שילמד את השפה הרוסית. מכיוון שהיה צעיר חריף ומוכשר, הגיעו אליו רבנים לשכנעו לחזור. אפילו הרב הידוע "החפץ חיים" הגיע אליו בניסיון כזה. אבל הוא עמד על שלו.

הרב ווינברג היה גם דוקטור לפילוסופיה מטעם אוניברסיטה גרמנית. הוא תמך בכל מאודו ברעיון של השכלה כללית. בשלב כלשהו הוא זיהה אצל עוזרו הצעיר, הרב דימשיץ, את הנטייה להתעניין בצד הפסיכולוגי, הנפשי. הוא המליץ לו ללכת וללמוד פסיכולוגיה. באותם ימים לימד באוניברסיטת ז'נבה, הפסיכולוג הנודע ז'אן פיאז'ה.

פיאז'ה התפרסם כאחד הפסיכולוגים הידועים במאה העשרים בשל שיטת השלבים בהתפתחות החשיבה, שהגה. לשיטתו, החשיבה לא מתפתחת בקו ישר – כלומר ככל שאתה לומד יותר זמן ויותר כמות של חומר, אתה נהיה יותר חכם. החשיבה מתפתחת דרך מבני חשיבה. למשל, תינוק, עד גיל של שנה בערך (קצת פחות) לא יכול לחשוב על משהו שהוא לא רואה. תראה לו צעצוע – הוא ירצה אותו ויבכה, תשים את הצעצוע מאחורי הגב – והתינוק ישתתק, מבחינתו החפץ הפסיק להתקיים. הסיבה היא שבשלב ההתפתחותי הזה התינוק לא יכול לדמיין דברים. הוא יכול רק לחוש, להרגיש. מה שלא נכנס לפה – לא קיים.

ישנם כשישה או שבעה שלבי התפתחות אבל אציין כאן רק עוד אחד, מהמעניינים יותר. עשו ניסוי שבו לקחו כוס ארוכה וצרה ומילאו אותה בנוזל. את הנוזל הזה, שפכו, מול עיני ילדים, לכוס שתכולתה זהה, רק שהיא נמוכה ועבה יותר. שאלו את הילדים היכן יש יותר נוזל. הילדים הצעירים יותר ענו שבכוס הגבוהה יש יותר נוזל. השינוי בתשובות היה בקבוצת הגיל שבין חמש לשבע. שם הילדים כבר הבינו שאם העברת את הנוזל מכוס אחת לשנייה הרי שהכמות זהה.

פיאז'ה הסיק מכך שיש הבדל מהותי בין שתי צורות החשיבה. בין הקבוצה של ילדים שלפני חמש – שבע לבין הקבוצה שאחרי, יש הבדל שאי אפשר לגשר עליו. הקבוצה הצעירה יותר, חושבת רק בממד אחד – הגובה, ולכן נראה לה שבכוס הגבוהה יש יותר משקה. בקבוצת הגיל הזו הילד עדיין לא מסוגל לשקלל נתונים, וזה לא משנה כמה אנציקלופדיות הוא יקרא. עשו את אותו ניסוי בצורות רבות והדבר חזר על עצמו. האורך או הגובה היו הגורמים המכריעים אצל ילדים צעירים.

פיאז'ה יצר תיאוריה מעניינת שמגדירה במדויק את כל השלבים בהתפתחות החשיבה. הוא נהג להשתמש במשחק הגולות בין ילדים כדי לפשט את הרעיון. כששואלים ילדים צעירים עד גיל שש בערך מי המציא את המשחק שהם משחקים בו, הם עונים: אלוהים, או הממשלה. כששואלים אותם אם ניתן לשנות את החוקים של המשחק הם אומרים: מה פתאום, אסור!

כשהילדים האלה כבר בני שמונה או תשע וישאלו אותם מי המציא את המשחק הם יאמרו: הילדים מכיתה ח'. האם אפשר לשנות את החוקים? רק אם הילדים מכיתה ח' יסכימו, יענו לנו. בכיתה ח' הילדים כבר יענו: אנחנו המצאנו את המשחק. האם אפשר לשנות את החוקים? אם כולם יסכימו – בוודאי! וזו לטענת פיאז'ה תחילתה של דמוקרטיה – ההבנה שבני אדם יוצרים את החוק ולכן לא מתייחסים אליו כקדוש (נושא שעוד אחזור אליו בהמשך).

הרב דימשיץ ישב בשיעוריו של פיאז'ה באוניברסיטה ונהנה מאוד אבל הוא גם חשב לעצמו כך: לפי פיאז'ה המודל של התפתחות המחשבה נגמר בגיל חמש עשרה - האם בגיל חמש עשרה האדם מגיע לגמר התפתחותו מבחינה מחשבתית?

לפי פיאז'ה התשובה הייתה – כן. אחרי גיל חמש עשרה המוח אינו מתפתח באופן משמעותי. אבל פיאז'ה התייחס רק לצד הכמותי של החשיבה, לצד הטכני. הרב דימשיץ סיפר ששאל אותו: ומה לגבי הצד הרגשי של החשיבה – כל הדקויות שקשורות לתחום יחסי האנוש ולרגשות? עניינים של טקט, למשל. הרי אלו בכלל לא מתחילים להתפתח עד גיל חמש עשרה?!

[הרב דימשיץ ציין שפיאז'ה לא הגיע מתחום הפסיכולוגיה אלא מביולוגיה. הגישה שלו הייתה הרבה יותר יבשה, מדעית ומדויקת. כשהרב דימשיץ ביקש ממנו לעשות עבודת דוקטורט על קרל גוסטב יונג (שהיה חי עדיין באותם ימים בשוויץ), הוא ענה לו בקול שקט: "אדוני, כאן זו המחלקה לפסיכולוגיה. לא המחלקה לספרות!"] 

כשפיאז'ה שמע את השאלה, סיפר הרב דימשיץ, הוא פרש את ידיו לצדדים ואמר בפנים מופתעות: לא יודע!

הרב דימשיץ סיפר שבאותו רגע הוא דווקא שמח: הוא מצא לעצמו תחום משלו. הוא החליט לחקור את כל מה שקשור בהתפתחות רגשית של האדם.

וכך החל הרב דימשיץ את דרכו העצמאית בחקר מה שמקובל לכנות היום: אינטליגנציה רגשית (הוא העדיף לקרוא לכך אינטליגנציה אנושית).

את הניסויים שלו בחקר התנהגות אנושית, עשה הרב דימשיץ כל רגע ורגע. הוא התבונן בבני אדם שבא אתם במגע וניתח את התנהגויותיהם (דרך אגב, גם פיאז'ה הסיק את מסקנותיו תוך התבוננות בילדיו). החיים שלו עצמם סיפקו לו כר נרחב למחקר. המפגש שלו, יהודי שנולד בארץ ישראל, עם יהודי הגולה, הפגיש אותו עם עולם שונה לחלוטין, שהימם אותו אך גם ריתקו.

הרב דימשיץ נולד וגדל עד גיל תשע עשרה בישראל בבית יהודי ממוצא ליטאי ובעשור השלישי לחייו נאלץ לגלות תרבות ששונה באופן קיצוני לצד השני: התרבות היקית.

יקה הוא כינוי ליהודי שבא מגרמניה, אבל למעשה, סממני התרבות היקיים משותפים ליוצאי מספר ארצות. בין הארצות הללו ניתן למנות כמובן את אוסטריה אך גם את הולנד, דנמרק ושוויץ. הבדיחה מספרת שהכינוי 'יקה' הוא ראשי התיבות של: יהודי קשה הבנה. כנראה שלא זה הפירוש אבל הבדיחה משקפת את חסרון חוש ההומור אצל היקים. מה שמאפיין כמובן יותר מכל את היקים הוא הערצת הסדר והחוק. לרב דימשיץ, ההקפדה הזו על החוק נראתה תמוהה קצת. הקפדה על חוק נראית כהקפדה על דברים פורמליים, רשמיים, בלי קשר לתוכן.

אחת התולדות של הקפדה על החוק היא הנימוס. במסגרת כללי הנימוס יש שורה של כללים מחייבים להתנהגות בחברה. למשל, אורח שסיים לאכול מצלחת צריך להניח את הסכין ומזלג בהצלבה על הצלחת. אם הוא מניח אותם אחד ליד השני במקביל – בעל הבית יבין שהוא מעוניין בתוספת. בספריה המפורסמים של ג'ין אוסטן, יש נוכחות משמעותית של ענייני הנימוסים. היא מנגידה בדרך כלל בין שתי דמויות: אחת רגישה אך מאופקת, המכירה בצורך לשמור על כללי הנימוס, והשנייה סוערת ואימפולסיבית הרואה בכללי הנימוס צביעות אחת גדולה. באופן כללי, הרב דימשיץ נטה, כצבר, לראות בכללי הנימוס זיוף המעקר את היחס האישי בחברה. הנימוס מאפשר לאדם להיות 'לא הוא'. נכון, הנימוס מאפשר להימנע מחיכוך מיותר בחברה בשל חוסר הבנה של אחד את השני. אך הנימוס גם מרחיק את האדם מן ההתנהגות הטבעית שלו עד שלבסוף לא נשאר ממנה הרבה.

אבל, כמו שכבר כתבתי, הרב דימשיץ לא הגה רעיונות תיאורטיים על היקים. הוא חווה את תוצאות ההתנהגות שלהם עליו. כשנתיים לאחר שהגיע לשוויץ התחתן עם בחורה יהודיה צעירה שלאביה היה מוסד פרטי חינוכי לבני עשירים. הרב דימשיץ ואשתו השתלבו בעבודה בעסק ולאחר זמן קצר הפכו למנהליו בפועל. הם ניהלו את העסק במשך כמה שנים טובות וראו ברכה בעמלם. כשהחליטו לעזוב, ציפו לקבל סכום מסוים כפיצוי על העבודה הרבה שהשקיעו, כמו שמקובל. הרב דימשיץ גילה אז את פרצופו של חותנו. "לא חתמת על חוזה" אמר לו חותנו. בתחילה, היה הרב דימשיץ בטוח שחותנו מתלוצץ עמו. "בשביל מה אני צריך חוזה?" התפלא הרב דימשיץ "הרי אתה יודע שעבדתי ושמגיע לי?!"

"זה ילמד אותך שיעור חשוב לחיים" ענה לו חותנו בפנים רציניות "אסור לסמוך על אף אחד! בחיים תדאג תמיד לעצמך".

הרב דימשיץ לא האמין שזה קורה לו. זה לא שאין מנוולים בעולם: בשביל להאמין בכך צריך להיות שוטה. אבל הנבזות! הו, הנבזות! לאחר שנים שהרב דימשיץ נתן את הנשמה בעסק, יש לו, לחותנו, את החוצפה להסביר לו, במלוא הרצינות, ש "אלו הם החיים". הוא ילמד את החתן שלו את עובדות החיים על ידי זה שלא ישלם לו את מה שהוא יודע שמגיע לו. אבל הרי זאת הבת שלך, לכל הרוחות, איך אתה לא מתבייש??? והוא עוד משוכנע שהוא צודק, הרי הוא פעל לפי החוק!

הרב דימשיץ הסביר את העניין בצורה כזו: העולם הוא מקום מורכב ומסובך מאוד וקשה להסתדר בו. החוק והסדר מאפשרים לאדם לחוש שהוא שולט בגורלו. היקים בנו לעצמם עולם מדויק ומוקפד שבו הרגישו נוח מאוד. הכל פועל כמו שעון לפי החוק ואין בעיות. אבל האדם הוא יצור מורכב ואין באמת אפשרות שבמקום שיש אנשים לא תתפתח מציאות מורכבת. התוצאה היא שחברה שמתעקשת לפעול באופן נוקשה לפי החוק, מוחקת את האפשרות לביטוי אישי של האדם. הרי כל חריגה היא הפרעה לסדר הציבורי. אין גורם שיוכל להתפנות אליה. האדם צריך להתאים עצמו למסגרת ולא להפך.

היחס לחוק כאל דבר מקודש נראה לרב דימשיץ טיפשי. הרי החוק נוצר כדי לאפשר לבן אדם לחיות יותר טוב. החוק נועד לשרת את האדם ולא האדם את החוק. לכן לא הגיוני להתייחס לחוק בצורה רצינית מדי. תמיד יש לזכור שהמטרה מאחוריו היא האדם. הכלל היהודי הידוע "ואהבת לרעך כמוך" בא לייצג בדיוק את הגישה הזו. ה "חוק" הכי חשוב הוא תמיד לזכור שהמסכן שנופל שם בצד – הוא בדיוק כמוך. תחשוב עליו, ולא על "שיקולי המערכת". רק כך ייולדו חוקים אמיתיים וצודקים.

הרב דימשיץ פיתח סלידה ממש, מאנשים שדיברו על "שלטון החוק" ועל הציות לחוק כ "ערך".

ערך??? החוק??

החוק הוא אמצעי ולא מטרה. חברה ששוכחת את זה ונותנת ערך שווה לכל חוק בעצם לא מבחינה בין עיקר לטפל. חברה כזו, סבר הרב דימשיץ, מסוגלת להרוג בן אדם.

בתקופה בה שהה בשוויץ כעוזרו של הרב ווינברג ותלמידו של פיאז'ה, הפך הרב דימשיץ להוגה בעצמו. הוא נהג בצורה הפוכה מחוקרים רגילים. חוקרי מדע נוהגים לאסוף עובדות בקפדנות – וככל שיש יותר עובדות, יותר טוב, ורק אחר כך בודקים את המכנה המשותף של כל העובדות ומנסים לנסח מסקנה, זהירה, מינימלית, ומדויקת ככל האפשר. הרב דימשיץ, לעומת זאת, היה לוקח מקרה פרטי שקרה לו – כמו, למשל, הסיפור שלו עם החותן שלו, ואז, על פי האינטואיציה שלו הוא היה משער השערה לגבי סוג ההתנהגות. לאחר מכן, היה מחפש עוד מקרים כדי למצוא בהם חיזוקים לתיאוריה שהמציא.

השיטה הזו, של הסקת מסקנות ממקרה אחד אל הכלל, נחשבת אנטי מדעית בעליל. כל אדם המחשיב את עצמו "רציונלי", יחפש לאגור נתונים, לפני הסקת המסקנות על אירוע בודד. אבל הרב דימשיץ לא הסתכל על הדברים מבחוץ, כחוקר. בכל מה שקשור בפסיכולוגיה הוא ראה את עצמו מספיק רגיש לנתח את מה שעבר עליו. הוא חווה את זה על עצמו ולא היה צריך סרגל אובייקטיבי שיגיד לו מה הוא מרגיש. את מה שהרגיש על מקרה אחד שקרה לו – הוא הרגיש בעוצמה רבה. בצורה אינטואיטיבית הוא הבין גם את הרקע והגורמים שלו. הוא השליך למעשה, מהחוויות שלו למסקנה כללית. השיטה הזו זכתה לביקורת כללית אבל הרב דימשיץ לא נעלב.

להפך. הרב דימשיץ ראה בשיטת העבודה שחו שילוב בין חשיבה מדויקת ושיטתית, אותה רכש משני מורי בשוויץ, בשילוב עם אינטואיציה חזקה, כוחו של אומן, בה ראה את פסגת הכשרונות. לדברי הרב דימשיץ הפסיכולוגים הגדולים ביותר היו הספרים הגדולים. הם אלו שהצליחו לחדור לנפש האדם בצורה העמוקה והמדויקת ביותר. אבל על אלו ארחיב בהמשך. מה שחשוב כרגע הוא שהרב דימשיץ הפך את צורת העבודה הזו שלו, לדרך חייו.

שני דברים נוספים שעשה בתקופתו בשוויץ ושקידמו את דרכו הם עיסוקו בחינוך והכרת הגרפולוגיה. העיסוק בחינוך, אצל חותנו, נתן לרב דימשיץ מרחב גדול לבחון בפועל את השקפותיו. הוא פעל בעצמאות לפי דעתו עם התלמידים וזכה להערכה רבה מצד הוריהם. במקביל הוא גילה את הגרפולוגיה. אבל הוא לא למד אותה בצורה מסודרת במכון שנותן תעודות גמר אלא למד רק את העקרונות. תמיד היה ממליץ על ספר קטן יחסית, שניתן ללמוד אותו בשבוע וטען כי זה מספיק.

מצויד בשני אלה, ובחמישה ילדים, חזר הרב דימשיץ לארץ. הוא חיפש עבודה. בישיבת הסדר הציעו לו להיות "משגיח".

מהו "משגיח"? לא ברור. בישיבות היה את ראש הישיבה שהיה הסמכות הרוחנית והיה מתווה דרך. אידיאולוג. לעומתו, ה "משגיח" היה אחראי יותר לפן האישי של חיי התלמידים. בישיבות בליטא נהגו להתבדח על תלמיד ששואלים אותו: "אתה לא לומד כלום! מה ייצא ממך בסוף?

'משגיח' הוא עונה". הבדיחה שיקפה את היחס למשגיח בישיבות הליטאיות: בטלן, קשקשן. אחד שמדבר על מוסר ועל מידות טובות בגלל שאין לו את מה שחשוב באמת: שכל. אבל היו גם "משגיחים שנחקקו בצורה עמוקה בזיכרון תלמידיהם. הם היו אנשים רציניים ומרשימים ומי שבא אתם במגע לא שכח אותם.

אבל הרב דימשיץ היה "משגיח" מסוג שונה. לא עבר זמן רב מאז שהגיע והוא הפך להיות דמות בולטת בישיבה. הוא ידע איך "לתפוס" אנשים. המומחיות שלו הייתה לקרב אליו דווקא את אלו שנראו למערכת "אבודים". החוכמה היא, כך אמר, לדעת לזהות את הכשרון של הבן אדם ולא להגדיר אותו על פי איך שהוא נראה. אם זיהית את הכשרון שלו, נתת לו תקווה. הראית לו את האור בקצה המנהרה. הוא לא ישכח אותך בחיים. הוא יעריץ אותך ואז תוכל למשוך אותו לכל כיוון שתרצה.