כשחזרתי לאוהל וסיפרתי לחברי את דברי המפקד, הוא פרץ בצחוק. זאת לא הייתה קללה כמובן, אלא צורת דיבור מקובלת בצבא.
אבל לא רק ללשון הבוטה היה קשה לי להתרגל כאחד שבא מעולם הישיבה, אלא גם לעולם המושגים כולו. ביום הראשון שהעברתי ביחד עם המחלקה דרשו המפקדים שלושה מתנדבים לתורנות מטבח ואני הייתי ביניהם. כשחיכינו עד שהרב סמל יגיע לתת לנו את ההוראות, עשינו את מה שעושים בעצם רוב הזמן בצבא – מעבירים את הזמן. זה היה דומה מאוד לזמן ה 'ריק' שבין הפעולות בתנועת הנוער. עמדנו שישה חיילים במין מעגל כשאחד החבר'ה, ג'ינג'י שהיה אתי במחלקה הוביל את השיחה. הג'ינג'י אמר: "ואז הוא מגיע ועושה לו (וכאן הוא עיוות את קולו) 'כרמלה, אורחים נוספים היגיעו' " וכולם פרצו בצחוק מתגלגל. חוץ ממני. הג'ינג'י הסתכל אלי ושאל בתמיהה: "מה, אתה לא מכיר את זה?!"
"לא". עניתי.
"אתה רוצה להגיד לי שלא ראית את 'חגיגה בסנוקר'?!"
"לא ראיתי. מה זה? סרט?"
הג'ינג'י תפס את ראשו בידיו כלא מאמין. "ווי, ווי, רגע, רגע" הוא סימן בידיו לצדדים להורות לאחרים שלא להפריע לו בניהול ההצגה "תגיד, ואת 'אלכס חולה אהבה', ראית?"
"לא".
"ואת 'צ'רלי וחצי'?"
"לא".
"אני לא מאמין. אני לא מאמין" הוא הסתובב רגע מצד לצד כאילו באמת מדובר בנושא נורא ואיום ואז צעק בקול כזה ששמעו אותו בכל האזור:
"חבר'ה, לא תאמינו, יש פה מישהו שלא יודע מה זה חגיגה בסנוקר!".
אחרי כל השנים בהם רק למדתי ולמדתי, בבית, בבית הספר ובישיבה, התחלתי להבין שבעצם אין לי הרבה מושג על החיים האמיתיים.
הייתי נחות מהאחרים מכל הבחינות. לא הכרתי את העולם החילוני, לא הייתי בן אדם חברותי, והיית בלחץ מתמיד לעשות הכל מושלם. לא הבנתי שבצבא, בעיקר בטירונות, יש סוג של משחק. לקחתי את הדברים יותר מדי ברצינות וזה הקשה עלי מאוד. החיכוך שלי עם המערכת היה רק עניין של זמן. וזה היגיע.
בשבוע המטווחים היינו נמצאים מהבוקר עד הערב במטווח. בכל פעם קבוצה אחת הייתה יורה ושתי קבוצות המתינו בסככה. בשעה עשר הייתה ארוחה של כריכים של לחם עם שוקולד. זה לא מעדן מלכים אבל אז היינו כולנו רעבים מאוד. המפקד הזכיר לנו שצריך להשאיר אוכל לקבוצה שנמצאת כרגע במטווח – והלך. אנשים יצאו בטפטוף קל מהמטווח וכל אחד לקח כריך עד שנשארו רק שניים. אז היגיע פתאום הסמל ולקח את שני הכריכים הנותרים. לאחר כמה דקות היגיע גיל, הבחור האחרון שיצא מהמטווח וניגש אל קופסת הכריכים. היא הייתה ריקה. בדיוק באותו רגע היגיע המפקד וראה מה קורה. "לא נשאר לך, גיל?" שאל.
גיל שהבין מה הולך להיות ניסה להמעיט מהעניין. "זה בסדר, אני לא רעב בכלל…" אבל המפקד קטע אותו "אני הזהרתי אתכם, מחלקה שתיים, עכשיו תחטפו –כולם על הרגלים! תעמדו ב- ח'!" (ח' –חיילים מסתדרים בצורת האות ח', כשהפתח כלפי המפקד).
נשמעו רטינות מכל הצדדים. עד שהספקנו לנוח קצת בא זה ומקלקל.
"מחלקה שתיים, לא אכפת לכם מחברים שלכם, אה? אתם תשבו פה ותאכלו כל אחד שני סנביצ'ים וחבר שלכם יישאר רעב? אין בעיה, מחלקה שתיים, הלילה אתם תלמדו אצל הסמל שכל אחד פה צריך לחשוב גם על האחרים. מה שלא נכנס דרך הראש ייכנס דרך הרגליים."
בזמן שהמפקד דיבר, הרגשתי איך הדם עולה לי לראש. זה לא פייר! כולם ירוצו הלילה סתם. כן היה אכפת לנו מחבר שלנו אבל -
" – אבל זה הסמל לקח" אמרתי פתאום.
כל העיניים של חבריי למחלקה הופנו אלי בבת אחת ורק אז המפקד נעצר ואמר כלא מאמין: "מ-ה א-מ-ר-ת?"
מסביב ראיתי את הציפייה. כולם היו במתח. עמדתי במרכזה של דרמה אבל לא שמתי לב. הייתי עסוק בלמחות כנגד העוול.
"אמרתי שזה לא אנחנו שלא השארנו. אנחנו השארנו אבל היו שניים אחרונים והסמל בא ולקח אותם".
מזווית העין עוד הספקתי לראות את אחד מחברי תופס את ראשו כאומר 'איזה אידיוט'. המפקד נראה כלא מאמין שהמילים שאמרתי אכן נאמרו.
"אתה עוד חוזר על זה?" הוא אמר "אין בעיה, בשביל זה יש לנו את הפנקס השחור" והוא הוציא את הפנקס השחור בצורה דרמתית מהכיס. היה שקט מוחלט מסביב. "אתם תקבלו טיפול הלילה, אבל אתה, יגאל, תקבל טיפול מיוחד" הוא נענע בראשו כלפי עצמו כאילו נעשה מעשה נבלה והלך.
בשיחת המחלקה ביום שישי קיבלתי את ההודעה המרה: אני עושה שבת בבסיס.
למה בעצם זה כל כך נורא לעשות שבת בבסיס? הכרתי עולה מרוסיה אחד בטירונות שלא התרגש מלהיות שבת בבסיס. הוא אמר לי שהוא קיבל שבת כי עישן סיגריה אז: "אני מעשן סיגריה כבר ביום ראשון כשאני מגיע מהבית ואז מקבל עונש להישאר שבת – וכל השבוע אני עושה מה שבא לי!". אני מוכרח להודות שזה נשמע די הגיוני. אבל אני לא הייתי כמו כל האחרים. לאחרים הייתה אישיות משלהם, הם ידעו להעריך את עצמם. היו להם חברות שחיכו להם בבית. ומה לי? אני הערכתי את עצמי לפי מה שהסביבה נתנה לי להרגיש ובצבא הייתי צריך להיות חייל טוב ולקבל על זה הערכה ולא קיבלתי. שוב הרגשתי שאני מתאמץ הרבה יותר מאחרים אבל אין לי הנאה כלשהי מזה ואילו האחרים 'זורמים' ולוקחים את החיים בקלות.
במשך הזמן נהייתי מוערך על חבריי. בצבא כל הזמן יש משימות הדורשות מאמץ משותף ותמיד יש מתחמקים ומצד שני כולם נמצאים באותו אזור וקל לזהות מי עוזר ומי לא. אני עזרתי כל הזמן, בכל מקום. אולם את המשהו הזה שהיה חסר לי, חברות, לא הצלחתי להשיג. זו הייתה הערכה אבל אני רציתי חום. בכל זאת, גיליתי כמה אנשים שהיו גם כן חריגים והתיידדתי אתם.
אחד מהם היה דוד. מתחילת הטירונות שמתי לב שדוד משקיע מאוד. הוא עזר בכל מקום וגם התנדב בכל פעם שהמפקדים ביקשו. למרות זאת שמתי לב שאנשים לא מפרגנים לו. הרבה חבר'ה אמרו שהוא מנסה בסך הכל להרשים את המפקדים, שהוא מנסה להשיג בזה משהו למרות שלא ידעו להגיד מה. דוד מצדו לא התרגש כמוני ממה שאומרים עליו. הייתה לו סיבה טובה: לדוד הייתה חברה רצינית מאוד שכל עולמו סבב סביבה. הוא היה יכול לסבול כל קושי בצבא ורק לא לשמוע את חברתו מדוכאת או עצובה. לכן דוד עסק בשלו ולא ביקש טובות מאף אחד. עד שקרה משהו שהוציא אותו משלוותו.
יצאנו ל 'שבוע נופש', שבוע שבו לא מתאמנים אלא שומעים הרצאות מחיילות חמודות. גולת הכותרת של השבוע הזה מבחינת החייל היא: היציאה הביתה בסוף השבוע – ביום חמישי ולא ביום שישי. בכל שבת היו צריכים להישאר מספר אנשים לשמור על הבסיס וכדי לקבוע מי נשאר ערכנו הגרלה בתחילת הטירונות. למספרי ההגרלה קראנו 'מספרי מוות'. אני כבר עשיתי את 'מספר המוות' שלי, כמובן, באחת השבתות הראשונות. לכן הייתי די רגוע ביום רביעי בערב, אפילו שהייתי בשמירה, כשחשבתי על הסיום הנעים של השבוע למחרת. עמדתי בשמירה בכניסה לבית הנופש ומסביבי נכנסו ויצאו חבריי למחלקה. שמעתי קול הולך ומתקרב עד שהיגיע אלי בצורה ברורה: "מישהו מוכן להחליף אותי שבת? בבקשה! אפילו תמורת כסף". ראיתי את דוד עובר בין אחד לשני, מבט של תחינה בעיניו וכמובן שאף אחד לא הסכים.
שמעתי מישהו אומר: "איזה טמבל! הוא אומר שקבע עם חברה שלו להצגה במוצאי שבת והוא חייב ללכת. יופי של סיבה".
דוד עבר לידי ובלי ששאל אותי אמרתי לו: "אני אשאר במקומך". דוד עצר רגע לידי לרגע: "אתה מתכוון ברצינות?"
"כן" עניתי.
"אבל תחשוב, זה חמשוש. אתה בטוח?"
"כן"
"תשמע, לא נעים לי, זה לא דחוף אני לא רוצה שסתם תישאר…"
"עזוב, דוד. אז מה אם זו רק הצגה. זה חשוב לך נכון?"
"כן, תבין, מישהו היה אמור להישאר שבת אבל בסוף ביטלו לו את העונש וככה יצא שהמספר מוות שלי חל השבת וקניתי כרטיסים והבטחתי לחברה שלי…"
"זה בסדר. אני רוצה לעשות את זה בשבילך. אתה כל הזמן מתאמץ בשביל כולם ואני רוצה לעשות משהו קטן בשבילך".
למחרת בצהרים כשכולם יצאו לסיור קצר בצפון לפני היציאה הביתה, אני ועוד כמה חיילים עברנו תדריך לפני נסיעה מדכאת לדרום, לעשות שבת בשמירות בלב המדבר. המפקד קרא את השם דוד. אמרתי שאני במקומו וציפיתי לשאלה מצדו, לאיזה סימן להערכה, אבל כלום לא קרה. לא הרגשתי רע. הרגשתי שאני עושה משהו ראוי להערכה. דוד נפרד ממני במילים חמות.
אבל כשהגעתי לבסיס הכל התנפץ. למפקד הייתה תוכנית מאוד מעניינת איך להעביר לנו את הזמן עד שבת: לנקות את הבסיס מכל האבנים הגדולות. הוא הביא עגלת 'סופרסל' וכל אבן שלא נופלת דרך הרשת, היינו צריכים להכניס. חוץ מזה, החבר'ה שנשארו בבסיס – עוד תשעה חוץ ממני היו גסים ואגואיסטים ולא הייתה לי שפה משותפת אתם. היחיד שיכולתי לדבר אתו היה עולה מרוסיה אחד שגם הוא לא הרגיש בנוח. "תגיד" שאלתי אותו "איך אתה מרגיש כאן בלי אף אחד מהחבר'ה הרוסים?"
"תחשוב" הוא ענה לי "איך היית מרגיש אם היית פה לבד עם תשעה רוסים?"
כל כך פשוט וכל כך נכון.
ביום ראשון כבר לא נשאר כלום מתחושת ההתעלות שהייתה לי ביום רביעי בערב. ראיתי רק שבוע נוסף של סיוט שמחכה לי לאחר שבת גרועה. אבל מישהו בכל זאת שם לב. עידו, בחור עדין ומפונק בא אלי ואמר לי תודה. "על מה?" שאלתי. "בזכות אנשים כמוך יש לי מוטיבציה להישאר כאן".
"אה, אל תגזים, בסך הכל החלפתי מישהו לשבת" אמרתי.
"בסך הכל??? זה הרבה מאוד. אני לא מכיר אף אחד אחר שעשה את זה".
היה נעים לי לראות שיש מי שמעריך את זה.
אבל היו גם כאלה שלא. במהלך השבוע שמעתי את שכנני לאוהל מתכננים את היציאה הקרובה. מסתבר שאחד מהם היה אמור להישאר ואז מישהו זרק: "אבל דוד לא עשה את 'המספר' שלו, אז הוא עושה שבת ואתה יוצא. הסתכלתי עליהם והרגשתי זעם אדיר. את החבר'ה האלה לא מעניין כלום חוץ מעצמם?
"אבל אני החלפתי את דוד" אמרתי בטון של מחאה.
אחד מהם הפנה אלי את ראשו. "באמת לא הבנו למה עשית את זה".
"מה זאת אומרת?" עכשיו כבר כעסתי "הוא היה אמור להישאר ואני נשארתי במקומו אז עכשיו הוא לא חייב יותר כלום".
"אין כזה דבר" אמר אחד אחר "אתה לא יכול לעשות במקומו".
לא יכולתי יותר לעצור את עצמי יותר "חבורה של אגואיסטים. אתם לא מתביישים? מה זה הרשעות הזאת שדווקא הוא יישאר? אני לא יכול להחליף אותו? מה? רק כדי שאתם תוכלו לצאת לשבת?"
הם הסתכלו עליי כאילו יצאתי מדעתי ומה שאני אומר נשמע ממש לא הגיוני וזה רק עיצבן אותי יותר. הלכתי לספר לדוד את מה ששמעתי. להפתעתי הוא לא התרגז כמוני. הוא את שלו קיבל ולא היה לו כוח להילחם על השבת. אבל לי זה הפריע מאוד. זה גרם לי תחושה של חוסר אונים: גם כשאני יודע בוודאות שאני צודק אין לי יכולת לעצור את הרשעות והטמטום מסביבי. לא יכולתי לשאת את ההרגשה.
בצהריי יום של אותו השבוע, ישבנו באוהל וניקינו את הנשק למסדר. קשה לתאר את ההרגשה: ביום שישי, במקום להריח את ריחות הבישולים של שבת בבית ולהרגיש את ההרגשה המיוחדת לפני שבת, הייתה אווירה סתמית ושגרתית. המפקד נכנס: "יגאל, משה, וצור, תעלו על א', עוד עשר דקות יש לכם מסדר יציאה".
כולם הסתכלו עלי. מה פתאום יגאל? ומישהו אמר: איזה כיף לו, שיחק אותה.
הייתי המום מההפתעה והמפקד שאל: "צריך הזמנה נוספת?"
התעוררתי מיד. "לא, לא". קפצתי בשמחה והתכוננתי ליציאה הביתה. מפקד המחלקה אמנם לא אמר שום דבר אבל ברור שהמפקדים שיחררו אותי כי העריכו את מה שעשיתי בשביל דוד. אז מסתבר שיש בכל זאת מי שמעריך. לא התאמצתי לחינם. שמחתי על היציאה הביתה אבל שמחתי יותר לגלות שבסופו של דבר הצדק, כפי שראיתי אותו, ניצח.
לאט לאט, כמעט בלי לשים לב, נהייתה לי תחושת שייכות למשהו, נהייתי חייל. כשחזרתי הביתה היה לי מה לספר והיו אנשים שרצו לשמוע. למדתי איך לספר סיפור, איך לגרום למתח, להכניס הומור, להשהות את הפואנטה ולבסוף להנחית אותה. ביום שישי בערב, לאחר התפילה, כשכל החבר'ה בני גילי התגודדו לשמוע סיפורים, הייתי מספר מבוקש. בלי לשים לב הפכתי להיות 'רגיל'. נהניתי מהמעמד החדש הזה מהיכולת להיות במרכז תשומת הלב, אבל משהו היה חסר לי. לאחר ארוחת ערב שבת היית הולך לדבר עם שי, חברי, והיינו מדברים שיחות ארוכות יותר. שם יכולתי להתייחס לדברים בצורה רצינית יותר ולא רק בתור בדיחה או שעשוע. שי היה בחור פתוח ואינטלקטואל ובשיחות אתו השלמתי משהו שהיה חסר לי ביומיום. בכל זאת אני זוכר שתמיד אני הייתי יכול להמשיך עוד קצת כשהוא כבר התעייף.
אז נכון שהתקדמתי ולמדתי משהו. למדתי את חוקי החברה. ידעתי באופן בסיסי איך לשהות בחברת בני אדם בלי להעיק עליהם ואפילו להיחשב לבחור נחמד ומעניין. אבל מה שתסס בי קודם לא מצא פורקן. אותה הרגשה שחסר לי משהו, שתמיד אני רוצה יותר. תמיד רציתי להגיד עוד משהו אחרי שסיימו לדון בנושא. תמיד רציתי להישאר עוד קצת. תמיד לא מיציתי.
בצבא כבר התבסס מעמדי כחייל טוב וממושמע, למרות החריגות. ועדיין, חשתי את אותו חוסר ביטחון שליווה אותי כל חיי. רציתי לבדוק את הגבולות. רציתי לבדוק מה יקרה אם לא אהיה 'בסדר' כל הזמן. רציתי להרגיש את הביטחון העצמי מבפנים ולכן יזמתי פיצוץ.
זה קרה בתרגיל שאלוף הפיקוד בא לראות. לתרגיל כזה מכינים בדרך כלל את הטוב ביותר. אני, שהייתי אחראי על המרגמה, נבחרתי כטוב ביותר מבין שלושה שהיו בפלוגה. בכל מצב אחר הייתי מחשיב את זה לכבוד. אבל הפעם החלטתי שעבדתי קשה מספיק ורציתי לנוח. הלכתי לרופא הגדוד ועשיתי מה שעושים כולם, רק שאצלי זאת הייתה פעם ראשונה – הוצאתי פטור מסחיבת משקל. בערב, כשמפקד המחלקה חילק את התפקידים לתרגיל הוא אמר: "יגאל, מרגמה".
"אני לא יכול המפקד. יש לי פטור מרופא, יש לי בעיה בגב".
ראיתי אותו כועס אבל לא נכנעתי. למה אני לא יכול לעשות מה שכל אחד אחר עושה? מה, אני תמיד חייב להיות מושלם?
הוא התגבר על עצמו והמשיך "טוב. אתה תהיה עוזר למרגמה".
"אבל המפקד, הפטור שלי הוא גם ממשקל נמוך"
"לא מעניין אותי הפטור שלך" התפרץ "אתה יכול לעשות את התרגיל הזה או לא?"
זאת בעצם הייתה ההזדמנות שלי לרדת מהעץ שטיפסתי עליו. כל החיילים עמדו וצפו בעניין בעימות המפתיע בין החייל למפקד המחלקה.
"לא". אמרתי לבסוף.
"אז לך לאוהל" אמר בכעס.
הלכתי כמנצח אבל לא יכולתי לרמות את עצמי. לא הרגשתי באמת ביטחון עצמי. נלחמתי? כן.
ניצחתי? כן. אך האם זה היה נכון להילחם על כך? האם לא עשיתי מלחמה על הדבר הלא נכון?
ידעתי שהקרב הקטן הזה לא השיג את מטרתו האמיתית.
המפקד לא שכח לי את העלבון. עברו כמה חודשים מאותו תרגיל והיינו אמורים לסיים את המסלול ולהתפזר לפלוגות וותיקות ולפיקוד. ראיתי את עצמי מועמד וודאי ליציאה לקורס מפקדים אלא שהמפקד החליט אחרת: הוא שלח אותי לפלוגה וותיקה. כשראה את אכזבתי ניסה לנחם אותי בכך שיהיו עוד הזדמנויות לצאת לקורס אבל אני ידעתי שהוא נקם בי ולא החליט החלטה עניינית. האם יכולתי להגיד משהו? לא. אני עשיתי לו שריר והוא בתורו עשה שריר בחזרה. נשלחתי לפלוגה המסייעת.
הפלוגה המסייעת היא המפלט לכל החיילים הפחות טובים בגדוד בדרך כלל. אילו הייתי יודע את זה מראש הייתי מנסה להימנע מלהגיע לשם. כשחייל מגיע לפלוגה הוא צריך לעשות שמונה חודשים 'צעירות', כלומר, לעשות את כל המטלות כמו אוכל, ניקיונות וכל מה שלא קשור באימון קרבי. לאחר שמונה חודשים הוא זוכה ל 'וותיקות' ואז הוא פטור ממטלות אלה שכן נכנס מחזור חדש של 'צעירים'/ כבר מההתחלה לא אהבתי את הרעיון הזה של 'צעירים' ו 'וותיקים'. ל 'וותיקים' היה מעמד של מעין מפקדים ובעצם לכל מקום שהייתי הולך היה לי מישהו מעל לראש.
אני זוכר את שיחת הפתיחה עם הרב סמל הפלוגתי. הוא היה נמוך ורזה ועשה עלי רושם של אדם רע ולא נעים. לא בגלל איך שהוא דיבר. להפך. דיבורו היה שקט ורגוע והוא גם לא קילל ולא איים. הוא אמר לנו שהוא רוצה בסך הכל עבודה טובה ושלא כדאי להתחכם אתו. ביום הראשון לשהותי שם היינו צריכים לשטוף כלים של פלוגה שלמה, חלבים ובשריים וזה לקח לנו יום שלם. כהרגלי, עבדתי בשקט ובחריצות כל היום כמעט בלי הפסקות. מדי פעם שמתי לב להתמעטות מפתיעה במספרנו וראיתי שכמה אנשים הלכו לעשן או סתם לדבר בצד. העדפתי לא להגיד כלום. העיקר שהעבודה תהיה טובה.
כבר היה אחרי עשר בלילה כשסיימנו לנקות את כל הכלים והרב סמל אסף אותנו לבדיקה. הייתי מרוצה שכן ידעתי שעבדנו קשה באותו יום. למרבה הפתעתי, הרב סמל פתח את קופסת הכלים הגדולה והושיט את היד ישר לחלק התחתון. הוא הוציא צלחת אחת ועוד אחת ואז…
הוא החזיק ביד צלחת מלוכלכת. הוא שתק והשתיקה הזו הפחידה יותר מכל דבר. הוא הנהן בראשו בלי להתרגז, שלח את ידו שוב לערמת הצלחות והוציא עוד צלחת מלוכלכת.
"אני לא מבין. חשבתם שתעבדו עלי?" שאל. הוא החזיר את הצלחות לקופסה.
"אמרתי לכם לא להתחכם אתי אבל כנראה שלא הבנתם" אמר ודחף בידיו את קופסת הכלים כך שכל הכלים נפלו אל החול. "דרך אגב, יש כמה אנשים שכן עבדו יפה היום ואני רוצה לציין אותם לטובה. אם תמשיכו כך תהפכו אצלי לאחראים" הזדקפתי וחיכיתי להזכרת שמי.
"ברנס, כל הכבוד, תמשיך כך" אמר הרב סמל.
ברנס??? מה קורה פה? ברנס היה זה שנעלם הכי הרבה במשך היום וחשדתי בו גם שהוא זה שהכניס את הצלחות המלוכלכות לאמצע הערמה. ואם הוא מציין את ברנס אז שלפחות יוסיף אותי! נראה שברנס קיבל את השבח בשוויון נפש. הוא חייך אך לא נראה מופתע במיוחד. הבנתי שהולך להיות לי קשה מאוד במקום הזה.
תגובות