חג הפסח הוא חג החרות אבל אני לא הרגשתי חופשי. רציתי לברוח. הבית גרם לי שוב לתחושה של דיכאון, של אשמה, של ספקות עצמיים, וזאת למרות שנכנעתי לרצונו של סבא שלי. אז למה אני מרגיש אשם כל הזמן? לא הבנתי למה זה קורה. כבר הייתי מפקד בצבא, ובהווה הייתי מדריך מצליח למדי בפנימייה, אז איך זה שכל זה יכול להתמוסס תוך שבוע אחד? האם לא הצלחתי לבנות משהו עד היום?

בשבוע הזה שוב הרגשתי את אותה תחושה נוראה שחשתי בעבר. רציתי למות. הרגשתי שאני לא שווה כלום. ההצלחות וההערכה בפנימייה נשכחו ממני. היה לי רע, רע, רע. לא הצלחתי  'לנתח' כלום. הייתי משותק.

חזרתי לאחר החג אל העבודה בפנימייה ואל הישיבה, ב "זחילה". הייתי שפוף ומדוכא ושוב הייתי צריך להזכיר לעצמי בשביל מה אני חי. לכל ההישגים שלי בפנימייה התייחסתי בביטול ואמרתי לעצמי, אז מה? מה זה נותן לי? הרי אני עדיין קם בבוקר עם אותה תחושת ריקנות. עדיין הספק מכרסם בי כל הזמן. עדיין אני לא חש שמצאתי את מקומי ואני יכול לנוח.

שוב נכנסתי לייעוץ 'עזרה ראשונה' עם הרב דימשיץ. סיפרתי לו על החוויה שעברתי בבית הורי והוא הקשיב בסבלנות. "אבל לא זה העיקר" אמרתי. "עובדה, עכשיו אני לא שם. זהו. זה נגמר. אבל עדיין חסר לי משהו…אני מרגיש שגם אם אני מצליח בפנימייה, זה לא זה…משהו חסר…"

הרב דימשיץ הרהר רגע ושאל: "בן כמה אתה?".

"עשרים ושתיים" עניתי.

הבטתי בו מלא ציפייה.

"אתה כבר ילד גדול" קבע הרב "אתה כבר לא זקוק לבית של ההורים. אתה צריך בית משלך".

"כלומר?!"

"אתה צריך להתחתן!".

להתחתן?!

קיבלתי את הקביעה הזו ברגשות מעורבים של שמחה וספקנות. חתונה הייתה משהו שחלמתי עליו תמיד אבל לא העזתי להגיד אותו בקול. באיזשהו מקום בלב ידעתי שאני עוד צריך קודם לפתור את ה 'בעיה' הזו שלי, עם עצמי. ביני לביני ידעתי שעדיין לא הגעתי למה שחשבתי שאני צריך להגיע. עדיין לא "מצאתי את עצמי". מבחינתי, התהליך שהחל בגיל תשע עשרה - תהליך שבו התעוררתי לפתע אל העולם כמו מחלום  והוא נחשף אליי במלוא העוצמה – מבחינתי, התהליך הזה עדיין לא נגמר. לא הרגשתי עדיין כמו שלדעתי הרגישו אנשים רגילים. אנשים שקמים בבוקר ויש להם מטרה ברורה בחיים והם שלווים ושמחים בחלקם. הייתי בטוח שזה עניין של זמן.

רק חודשיים לפני כן דיברתי על הנושא הזה עם שי, באחת השבתות. שי סיפר לי שהוא התחיל לצאת עם בחורות. הוא התלהב מעצם הרעיון שהוא יוצא, בצורה קצת ילדותית. "אבל האם אתה מוכן להתחתן?" שאלתי אותו אז. הוא סיפר לי שאימא שלו שכנעה אותו לנסות ובהתחלה זה באמת נראה לו קצת מוזר, אבל מהר מאוד הוא התלהב מהרעיון. כששי סיפר לי שהוא יוצא, הרגשתי את התחושה הזו שמישהו עוקף אותך במרוץ. הנה אנחנו, שבאים מאותו מקום ומאותו רקע ואפילו קרובים יחסית מבחינה נפשית, מתרחקים פתאום. וההתרחקות הזו צבטה אותי חזק. אבל קיבלתי את זה כי ידעתי שאני ושי שונים בכל זאת. חשבתי שלמרות שהוא מבין אותי הוא יותר נורמלי ממני. בגלל זה, הפער בינינו נראה לי מוצדק.

הצעתי לו לצאת עם איילה, חברה של אחותי. את איילה פגשתי בביתה של אחותי כשלמדו יחד למבחן. אני זוכר שברגע שנכנסתי הבחנתי מיד בבחורה שישבה ליד השולחן. היא הייתה נאה אבל ראיתי עוד בחורות נאות בחיים. היה בה משהו מעבר לכך. היא נראתה קורנת, כאילו איזה הילה נמצאת מסביב לה, הילה שגורמת לך לראות רק את המהות שלה. ראיתי מין רכות, נשיות ותמימות זורחים מולי. ניסיתי להסוות את ההתעניינות שלי מתוך נימוס אבל עיניי נמשכו להביט בה בעל כורחי. הסתכלתי על השמלה שלה – כבר ראיתי שמלות יפות מאלה, ובכל זאת, עליה זה נראה פשוט ויפה. כשדיברתי אתה ניסיתי להכריח את עצמי לדבר 'רגיל' אבל לא הצלחתי להשתלט על הרעד בקולי. כשדיברתי, הרגשתי מבוכה כאילו אני חשוף לפניה והיא מבינה שהמלים שלי הן בעצם רק כיסוי, הן לא מבטאות אותי. כשיצאתי משם לא הפסקתי לחשוב עליה.

אבל ידעתי שאני לא יכול לעשות כלום. לא עכשיו, כשאני עדיין לא אני.

האם היא תחכה לי?

הרגשתי צביטה בלב, אבל הבנתי שככה זה. כשהתקשרתי אל איילה להציע את שי, דיברתי בצורה אחרת לגמרי. היא שאלה כמה שאלות ואני לא הרגשתי שום בעיה לתאר בפירוט את כל מעלותיו. עשיתי זאת בתקיפות ובסמכותיות שהפתיעו אפילו אותי. כשדיברתי עליו הרגשתי ביטחון עצמי מלא.

שי יצא עם איילה כמה פעמים והיא החליטה להיפרד ממנו. אומנם אני זה ששידך ביניהם ועיני לא הייתה צרה בשי, אבל בכל זאת הרגשתי שמחה כשהם נפרדו. ועכשיו, כשהרב דימשיץ העלה באוזני את הרעיון של חתונה, חשבתי לעצמי, אולי בכל זאת…

הרעיון הזה, שאני יכול כבר להתחתן, הכה אותי כרעם ביום בהיר. נכון, אנשים שאלו אותי כל הזמן האם יש לי מישהי, וניסו לשדך לי בלי הפסקה. אבל אני, מבפנים, ראיתי את עצמי שונה, לא ראוי עדיין לחתונה. לא העזתי לקוות. וכשהרב דימשיץ העלה זאת, הרגשתי מין תחושה נפלאה, תחושת התלהבות. כן! בעצם למה לא? גם אני יכול! אם הרב דימשיץ, המבין הגדול באנשים, שהבין גם אותי כל כך טוב, מציע זאת בעצמו, סימן שזה בסדר!

למעשה, זה היה הרגע שבו בפעם הראשונה חשבתי את עצמי לנורמלי. מאז ילדותי הייתה לי הרגשה שאני שונה. אומנם לא היה לי כשרון בולט כלפי חוץ כמו ציור או דיבור או כריזמה כלשהי, אבל גם לא הייתי כמו כולם. לא הייתי חלק מהעדר. אף פעם לא הרגשתי בנוח לגמרי. תמיד ראיתי את עצמי חושש, מהסס בקשר לדברים בחיים. לא חששתי בגלל פחדנות אלא בגלל שלא הייתה לי מטרה ברורה. תמיד שאלתי את עצמי: בשביל מה לעשות את זה? האם זה יקדם אותי? כשראיתי את האנשים מסביבי הם תמיד נראו לי בטוחים ומבינים.

 אני זוכר שהמשפט: כשתגדל, תבין! היה אחד המשפטים שהפחידו אותי יותר מכל. שמתי לב שאני הולך וגדל וחבריי מסביבי אכן הולכים ו "מבינים" ואילו אני לא. להפך. הרגשתי אפילו שאני הולך אחורה. במקום ללמוד כיצד להתמודד עם החיים ולהבין ש "ככה זה" ויש להמשיך הלאה, אני המשכתי להיות כמו ילד בגיל ההתבגרות. המשכתי לכעוס ולזעוק נגד עוולות וחוסר צדק באותו כאב כמו פעם. האם לעולם לא אהיה "מבוגר"? ככל שהשנים עברו חלחלה לתוכי ההבנה שאכן, אני לא מתבגר. אותה התודעה של צדק ילדותי, חריף, חד, ללא פשרות, המשיכה לפעם בי גם לאחר שלמדתי עוד ועוד. מבחינה אינטלקטואלית, הבנתי את המורכבות של החיים הרבה יותר מהממוצע, אבל מבחינה רגשית, הגבתי לפי האינסטינקטים שלי.

לכן לא חשבתי על חתונה ברצינות. רציתי וקיוויתי כמובן, אבל חשבתי שאני צריך לעבור משהו עד החתונה ועד אז אתן לתהליכים שאני עובר להתרחש מתחת לפני השטח: למה כולם צריכים לדעת מה אני חושב על עצמי? אתקן את הדברים בשקט ואצא לאור ברגע שאהיה מוכן. בגילי, עדיין אני יכול לקחת את הזמן. אבל ההצעה של הרב דימשיץ טרפה את הקלפים.

אז לא צריך לחכות לשום דבר! זהו זה ! יש אישור!

מרוב התלהבות לא חשבתי בכלל על איך העסק הזה עובד. כל מה שחשבתי עליו היה שהנה, נפתח פתח חדש לגאולה שלי ממצבי הנורא בעולם הזה. סוף סוף פתרון חדש, מוצא מן הסבך שבו אני מתפתל כל חיי. זה מה שאהבתי אצל הרב דימשיץ – הוא לא סיבך אותי עם עצמי ועם נבירה עצמית בלתי פוסקת. כשהיה לי רע בפנימייה, הוא תמך בי ובאינטואיציה שלי, והצלחתי לצאת מזה ולהשיג משהו. וכך גם עכשיו, כשחזרתי מדוכא ושבור מבית הורי הוא לא התעכב על היחסים בתוך משפחתי אלא הצעיד אותי קדימה. הוא נתן לי משהו חדש להתעסק בו. והמשהו הזה "תדלק" לי את מצב הרוח והשכיח ממני את הרגשתי הרעה.

מיהרתי לעדכן את ידידיי ומכריי הקרובים שאני "בעסק" (לא את הוריי – לא רציתי שהם יהיו מעורבים בשום פרט אינטימי בחיים שלי) ותוך זמן קצר התחילו להגיע ההצעות. לא היה לי שום מושג מה אני מחפש. הרב דימשיץ אמר לי שזו לא תהיה בעיה. הוא אמר שאביא לו את כתב היד של הבחורה והוא יוכל לראות אם אנחנו מתאימים. לא הייתה לי בעיה עקרונית עם זה משום שהאמנתי בכוחו של הרב דימשיץ לחדור לנפש האדם ולאבחן את העיקר אצלו, כמו שעשה בקשר אליי. הבעיה הייתה בעיקר טכנית: איך בדיוק אני יכול לשכנע מישהי שתתן לי את כתב ידה? זה ידרוש יותר מדי הסברים וזה גם ייראה מוזר.

בינתיים, התקשרה אליי אחותי הגדולה (שעוד אספר עליה בהמשך) והציעה לי מישהי. לא התעכבתי לברר יותר מדי פרטים והאמת שגם לא ידעתי מה לשאול. הסכמתי.

אני זוכר שהתרגשתי מאוד. זו הייתה הפעם הראשונה שאני יוצא עם בחורה. הגעתי אל ביתה לאסוף אותה וכשצלצלתי למטה באינטרקום היא אמרה לי שאעלה והיא תהיה מוכנה בעוד מספר דקות. לא חשבתי יותר מדי ועליתי. צלצלתי בפעמון הבית, ואת הדלת פתח לי בחור צעיר: "היא בחדר, מתארגנת" הוא אמר, והיא קראה לי מרחוק: "אהלן, עוד שתי דקות אני מוכנה". רק אז שמתי לב שאני עומד ממש בסלון, לידי הטלוויזיה ומולי…אבא ואימא שלה! הרגשתי כמו מוצג במוזיאון. הם אמרו שלום ואני הנהנתי חזרה במבוכה ואז הייתה שתיקה מעיקה למשך דקה או שתיים עד שהבחורה הגיעה.

נסענו להסתובב על חוף הים. מתחילת השיחה הרגשתי שאני מתאמץ. זה לא שהיא התעלמה ממני או לא ענתה לי, אלא שהרגשתי שקשה לי לפתח נושא. תשובותיה היו: כן, לא; תשובות קצרות שאינן מעודדות המשך. בכל פעם שהיא ענתה לי תשובה קצרה כזו, חיכיתי, אולי היא עומדת להגיד עוד משהו, אבל לא. היא המשיכה בשתיקה עם עצמה ולא הראתה כל סימן שהמצב הזה מפריע לה. גם ההתעניינות שלי במה שהיא עושה בחיים, במידת הסיפוק שלה בעבודה, בתחביביה, זכתה לתגובה דומה.

לאחר כשעה היא הציעה שנחזור כי "יש לה עוד כמה דברים לעשות הערב". הסעתי אותה הביתה ונפרדתי ממנה כשאני אומר: "אני אהיה אתך בקשר". הייתי אז טירון ולא קלטתי את הרמזים (שהיו די עבים). הייתי צריך להבין שחוסר ההתעניינות שלה מראה שהיא לא בעניין. ובודאי שאחרי שהציעה שנחזור כעבור שעה בלבד הייתי צריך להבין. זו הייתה ההתרשמות הראשונית שלי מעולם "הפגישות העיוורות", והיא לא הייתה מוצלחת במיוחד.

אבל לא עבר זמן רב וכבר הציעו לי הצעה אחרת. בת דודה שלי (שגם עליה ארחיב בהמשך) סיפרה לי שחברה שלה, שראתה אותי, רוצה להציע לי מישהי. החברה תיארה את ההצעה: בחורה בלונדינית, עם עיניים כחולות, ממוצא הולנדי…היא אומנם המשיכה לדבר על מידותיה הטובות וכו',  אבל כל השאר הרי כבר לא היה חשוב. אין ספק, הבחורה ידעה איך לשווק דברים!

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי את הבחורה היה: הי! לא עבדו עלי. היא בלונדינית, היא עם עיניים כחולות וכנראה שהיא גם הולנדית, אבל…היא לא הייתה יפה. לא חשבתי שהיא מכוערת, אבל לא נמשכתי אליה בכלל. הבחורה הייתה בת גילי, אבל, לדעתי, היא הייתה הרבה יותר מוצלחת ממני. היא כבר בגיל עשרים ושתיים הייתה מנהלת לוגיסטית של אגף בבית חולים. חוץ מזה היא הייתה נעימה מאוד, חייכנית ורגישה. בכלל לא התאימה לדימוי שהיה לי באשר למנהלת – אסרטיבית ומחוספסת. היא סיפרה לי שהיא מוערכת על ידי הצוות ושמציעים לה להתקדם כל הזמן. היא הייתה מעין היפוך מוחלט של הבחורה הראשונה שפגשתי. על כל מילה שאמרתי – היא אמרה עשר, וזה היה מצוין! הרגשתי נוח מאוד בעמדת המקשיב. הקשבתי לה ומדי פעם הייתי מכניס מילה או שתיים שנוגעות לעניין, וזה הספיק.

אבל הרגשתי שאני לא באמת מתעניין במה שהיא אומרת. התעניינתי בה ככל יכולתי, אבל רק מתוך נימוס. כשסיימתי את הפגישה לא ידעתי מה להחליט. קבענו לפעם נוספת. העניין חזר על עצמו. היא המשיכה לספר לי הרבה דברים שמתרחשים בחייה ושלא עניינו אותי. המשכתי להקשיב ולהתעניין אבל לא הצלחתי להרגיש כלום. חשבתי לעצמי: אולי אני לא בסדר? הרי הבחורה הזו מצוינת. היא חכמה, היא עדינה, היא נאה והיא מתקשרת. אז איך יודעים מה לעשות? הייתי בטוח שתוך זמן קצר היא תודיע לי שהיא לא רוצה להמשיך.

אבל זה לא קרה. להפך. לאחר הפגישה השנייה הבנתי שהיא רוצה אותי. הרגשתי די מבולבל. למה שהיא תרצה אותי, הרי היא הרבה יותר מוצלחת ממני?! מה היא מוצאת בי? לא שאלתי את השאלות מתוך בעיה נפשית של זלזול בעצמי, אלא מפני שלא הרגשתי כלפיה את ההתלהבות שהיא הרגישה כלפי.

היא נפתחה אליי באופן מוחלט ובשלב כלשהו סיפרה לי שאבא שלה הקצין מבחינה דתית במהלך חייהם, התגרש מאמה ולמעשה, נטש אותם. הייתה לי תחושה עמומה שבי היא בוטחת, שאני מעין תחליף אב בשבילה. בהתחשב במה שחשבתי על עצמי זה היה לי די מוזר.

לאחר הפגישה השלישית החלטתי שאני לא יכול להמשיך ככה. הרגשתי שאני בחוסר אונים. האם להגיד לה לא? מאיזו סיבה? אולי אני טועה? ומצד שני, הרי אני לא מרגיש אליה כלום! החלטתי לבקש ממנה את כתב היד ולתת אותו לרב דימשיץ.

כבר לפני שהתקשרתי ידעתי שאני מסתבך ואכן, לא טעיתי. לאחר שביקשתי ממנה את כתב ידה, הייתה שתיקה קצרה.

"בדרך כלל, לא הייתי נותנת כתב יד, אבל…אני פשוט חוששת שאתה תחליט בגלל הכתב להיפרד…אבל, אני מאמינה בך".

הרגשתי ממש רע בסוף השיחה. היה לי כבד כל העסק הזה. בסך הכל יצאנו ארבע -חמש פעמים והבחורה כבר נתנה בי אמון כזה שהרגשתי שאם עכשיו אומר לה שזה לא מתאים, אפגע בה. איך הכנסתי את עצמי לזה?

הראיתי את הכתב לרב דימשיץ.

"היא לא מתאימה לך" פסק מיד. זה היה אחד הדברים שאהבתי אצלו – הוא לא אמר דברים דו משמעיים. "היא ילדותית".

עשיתי פרצוף של חוסר הבנה. "דווקא לא הרגשתי ש…" לא ידעתי להסביר מה בדיוק לא הרגשתי.

"היא חיונית מאוד" אמר הרב. "היא פעילה, יש בה אנרגיות וזה מה שמושך אותך, אבל" והוא הנהן בראשו מצד לצד בשלילה "היא לא בשבילך".

זה הספיק לי. לא הבנתי בדיוק מה שהרב אמר על ילדותיות, אבל גם לא התאמצתי יותר מדי. מבחינתי הוא נתן לי לגיטימציה לא לרצות אותה. לפניו פשוט חשבתי שאין לי, נחות שכמוני, את הזכות בכלל לסרב.

עכשיו הרגשתי ממש רע. הרי זה בדיוק מה שהיא חששה שיקרה. הרגשתי כאילו אני פוגע בה, בוגד באמון שנתנה בי. הרגשתי באיזשהו מקום שאני מתנהג כמו שאבא שלה התנהג אליה, שאני מחזק אצלה את הדימוי השלילי על גברים. הנה, בדיוק כשכבר סמכה עליי כל כך – אני עושה לה את זה. לא יכולתי לעשות כלום כדי להקל על הרגשתה. גם אם הייתי מסביר בים של מלים שהסיבה לפרידה לא קשורה לכתב היד, אלא שזה רק חיזק בי את הביטחון לעשות את מה שממילא הייתי צריך לעשות – זה לא היה עוזר. זה נראה רע, וזה מה שנשאר בזיכרון.

ניסיתי לברר לעצמי מה אני מחפש כדי לחסוך בעתיד אי נעימויות חריפות כאלה, לשני הצדדים. ניסיתי גם כאן להשתמש בתובנות של הרב דימשיץ לגבי אנשים. מתוך הבנה עמוקה והזדהות, הגיע הרב דימשיץ למסקנות פשוטות אך עמוקות, בעיני, על נפש האדם. אחת המסקנות, שהיו המשמעותיות ביותר בשבילי הייתה על עניין היוזמה. כפי שסיפרתי, במהלך הפגישה הראשונה שלי עם בחורה חשתי את ההרגשה הלא נעימה הזו שאני מתאמץ כל הזמן ולא מקבל פידבק. הרב דימשיץ טען כי הבעיה הזו היא הבעיה העיקרית בין בני זוג בעולם בכלל – מי פונה למי. זה כולל הכל: מי יוזם שיחה, מי מתעניין ראשון באחר, ואפילו מי יוזם את היחסים האינטימיים.

מהי יוזמה?

קשה מאוד להסביר. הרבה אנשים ששמעו אותי משתמש במושג יוזמה חשבו שאני מדבר על פעלתנות, על מרץ, על עשייה. אבל היוזמה שהרב דימשיץ התכוון אליה היא יוזמה רגשית. הוא נהג לתת את הדוגמה הבאה: הגבר מגיע הביתה לאחר יום עבודה. אשתו עומדת במטבח ומכינה את הארוחה. הגבר נכנס, רואה את אשתו עסוקה ולכן הולך אל הכורסא ומתיישב לקרוא עיתון. האישה חושבת לעצמה: למה הוא לא מדבר אתי? האם הוא כועס עליי? למה הוא לא מתעניין איך עבר עלי היום?

אבל באותו הזמן גם הגבר חושב על אותו הדבר בדיוק: אני לא מעניין אותה. היא לא יכולה להפסיק רגע ולבוא לדבר אתי, לשאול מה קורה.

וכך נוצר מחסום בין שני אנשים בלי שבעצם קרה משהו אמיתי שיצדיק את זה. מתוך ביישנות או מופנמות, נוצרים חיכוכים בין שני אנשים שבסך הכל אוהבים ומכבדים אחד את השני. זה מתחיל, כמו כל דבר, בקטן, ולאט לאט מתגבר. כל אחד מתחיל לצבור "בטן מלאה" על השני ולהאשים אותו בלבו באלף דברים, כשבעצם כל מה שהוא רוצה, זה קצת יחס. הרב דימשיץ הסביר שהעיקרון הפשוט הזה הוא ההסבר לרוב הבעיות שנוצרות בין זוגות נשואים. הבעיה היא שכשזוג כזה צובר את הבעיות במשך שנים – כמות הטענות, הארס והמרירות שנצברות כבר מכסות את הבעיה לגמרי. אז הולכים לפסיכולוגים שמלמדים אותך איך "להיות קשוב לאחר" איך "לא לאגור כעסים" ועוד קלישאות, שבמרבית המקרים לא משנות דבר.