יושבת אני על מיטתך ובוהה. עוד מיטתך סתורה, חמה.
הרבה מילים בליבי אך לא אדבר, ומה הטעם? הרי יודע אתה את מר לבבי.
במשך חיינו המשותפים הייתי לך לרעיה, לאם, לשותפה, לקולגה, שימשתי כאם טובה ומסורה לילדיך. נתתי לך לנהל את המוסד אותו פתחת ברב עמל ויגע נתתי לך את מרב הזמן שבעולם ע"מ שתוכל להתפתח.
הגשמנו ביחד חלומות.
ראינו ביחד כלות חתנים וגם נכדים מוצלחים. אך לא היה לנו זמן להשקיע בהם. חיינו סבבו סביב המוסד אותו ניהלת. סביב הכיתה אותה חינכתי.
תיכננו כי בגיל הפרישה נזמין את הנכדים... את הנינים... נעשה איתם טיולים.
אך החשבונות לא לנו.
עם הוודע דבר מחלתך נשבענו כי לעולם לא נוותר. בקשר של דם, דמעות וכאב הלחמנו אט אט את נשמותינו והחדר שלך הוא העליה שלי. והעליה שלי היא החדר שלך.
עם כל מכשול לא התייאשנו והסתערנו קדימה יד ביד. ובהגיענו למכשול היינו נתקלים בו יחד ובכל כוחנו מנסים לדלג עליו - אך רגלך תמיד היתה מסתבכת במכשול ואז הייתי עומלת - שעות, ימים ואף חודשים ארוכים: ללא שינה, בדאגה להתיר את הסבך. ואתה היית אז יושב, מביט בעיני ומחזקני ומפרש לי את אהבתך במילים שקטות ובמנגינה עריבה שהיתה מלחימה את נפשי לנפשך. והיתה משכחת ממני כל כאב ויגון. כל צער וכישלון. וכל שהייתי עמלה יותר כן הלך והתהדק הקשר מחדש. ורופאים טובים וחברים נאמנים היו אוחזים לי אותך ומנסים לחתוך את הסבך במספריים נעלמות, ואז היתה יורדת עלינו עננה של נחת ושל רוגע. והיינו יודעים אז כי אחרי הסיבוב מצפה לנו מכשול נוסף. מכשול שאת עוצמת כאבו עוד טרם חווינו וטרם ידענו טיבו. ואת עוצמת הקושי והכאב גם ילדינו כבר לא יוכלו להבין. כי הולחמו נשמותינו....
אהובי, רק אתמול את פצעיך חבשתי, וכבר נתקלת במכשול שהרופאים הטובים אומרים כי אחרון הוא בסדרת המכשולים. והמכשול קשה הוא מכולם. כואב מכולם ובסופו לא יהיו כבר מספריים נעלמות. וגם החברים והרופאים כבר לא יוכלו לאחוז אותך בשבילי. (הם גם לא יודעים שבעצם אותי הם צריכים לאחוז כי חדרך עלייתי ועלייתי חדרך. טרם ראו כי הולחמנו)....
עומדת אני מולך, עדיין מביטה בך. רואה את חיינו ברוורס.
רואה את החיוך שלך כשנשארנו לבד ביום כלולותינו...
רואה את המבט שלך כשנתבשרנו על לב נוסף הנמצא בתוך גופי - לב ילדינו הבכור.
רואה אני את עיני העגל שלך כשנולדו לנו התאומים שהיו בבחינת הפתעה עבורנו
שומעת אני עדיין את כל אותם שיעורים והרצאות שעוד נתת.
והנה המילים שכתבת לפדיון של הנכד הבכור ובהם מתובלות גנחותיך מההסתבכות באחד המכשולים בהם נתקלת....
והנה בניי מתאספים סביבי והרופאים והחברים... אך לא! רוצה אני לצעוק לבכות לצרוח: נשבע הוא לי כי ילחם בכל הכח! חזק הוא ויכול לנצח... אך המבט החומל מכל עבר קורע את המילים מפי. עומד חברך בפתח החדר ולא נותן לי לקרב אליך אם ניכר על פניי כי בכיתי....
על מי אשען עתה? הרי כל אותם מילים קטנות ומתוקות שהשמעת באוזניי אך אתמול מצטלצלים באוזניי ויודעת אני כי יצלצלו לי כל חיי. מה נשאר מאותו חלום ורוד ורוד ומתוק מתוק???
אהובי,
יודע אתה כי בוכה אני. יודע אתה כי כואבת אני וכי הולחמתי אליך עם כל מכשול. מה רב הצער לי עליך. על כח שכמוך שרפה והולך לו.
רוצה אני לומר לך כי אותם המילים הקטנות והמתוקות שלך חיזקו את נפשי. ויחזקו אותה עד אינסוף. יודעת אני כי רוצה אתה שאמשיך את דרכך ואהיה אם וסבתא שתתן חום וביתיות לצאצאינו. זאת אעשה.
יודעת אני כי למרות שגופך חלש רוחך עוד איתנה ואוהב אתה אותי ורוצה בטובתי.
יודעת אני כי רצונך שאמשיך את חיי. יום יבוא ואעשה זאת.
אך- חכה לי שם למעלה עם אותם צלצולים חמימים ואדומים של מילים קטנות ומתוקות. חכה לי עם החלק שנפשי מתמגנטת אליה כ"כ, גם אם היא כבר תהיה בלי חדר ועליה.
חכה לי ואבוא. ואל תדאג לי. אני לא אצטרך כ"כ הרבה מכשולים כדי להצטרף אליך.... לי כבר לא כ"כ יכאב. וגם הצער להיפרד כבר לא יקשה עליי כ"כ כי אדע תמיד כי מחכה אתה לי!
אהובי, רק עוד מילה קטנה לי אלייך...
אהובי?
אהובי???
א-ה-ו-ב-י!!!!!!
!!!!!
תגובות