הרב יצחק היה יכול לעצור לפתע את הדיון בשל מילה ארמית שעניינה אותו ואז היה פותח מילון שסוקר את התפתחות המילים לאורך ההיסטוריה (כן, יש כזה דבר). היינו עוקבים בעזרתו אחרי השתלשלות המילה מתקופת התלמוד ועד ימינו וגם רואים איזה מקבילות יש לה בשפות אחרות. שיטת הלימוד של הרב יצחק נראתה לי משונה ביותר, אף פעם לא ראיתי דבר כזה. חלק מהדברים הוא הדגיש וחלק אחר – רץ במהירות הבזק.

כשחזרתי לדירה בסוף היום ושוחחתי עם אבי על שיטת הלימוד ועל הקושי שלי, הוא אמר לי שלו זה לקח שנה להתרגל. בסופו של דבר, גם לי זה לקח כחצי שנה, אבל התרגלתי ואפילו התמכרתי. הרב יצחק היה אדם חד ומבריק ושופע ידע ובשיעור אתו יכולת לקבל הרצאה מדויקת ומעודכנת על ההבדלים בין השיטות לעשיית שמן זית או על שיטת המשפט בתחום שבין הפרת והחידקל. שמתי לב מהר מאוד שהרב יצחק שנא ויכוחים. הוא ידע תמיד יותר מאתנו ובא לשתף אותנו בידע הרב שלו אבל לא הייתה לו סבלנות שילמדו אותו. הוא גם שנא התפלפלויות. אם במקרה מישהו הוכיח לו שיש סתירה בין דעתו לבין הכתוב במקום כלשהו, הוא היה חושב לרגע קצר ואם לא הצליח ליישב את הסתירה היה עושה בפניו מין תנועה של: 'אולי אתה צודק' וממשיך הלאה. הוא גם תמיד היה ממהר. אומנם הוא השתדל להיות נחמד לכל אחד אבל גם נראה תמיד כמי שהיה מעדיף ללמוד עוד שתיים שלוש אנציקלופדיות במקום לבזבז את זמנו בשיחה סתם.

השיעורים של הרב יצחק היו ניתנים בשעה שתים עשרה בצהרים מיום ראשון עד רביעי. אהבתי אותם ונהניתי מהם אבל גולת הכותרת של השבוע היו השיעורים של הרב דימשיץ בימי חמישי.

הרב דימשיץ היה כבן שישים, לא גבוה ומוצק למראה. למרות הנתונים הפיזיים הרגילים שלו, הוא נראה לי מרשים ואפילו קצת מאיים. ראשו היה גדול, גדול מאוד, ואת פניו עיטר זקן לבן ארוך.

השיעורים של הרב דימשיץ היו חוויה שלא הכרתי. באופן מוצהר היו אלו שיעורי גמרא אבל למעשה היה בהם הכל: היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, בדיחות וסיפורים – הרבה סיפורים. "אני אלמד אתכם איך ללמוד" הוא הצהיר. בדרך כלל השיעור היה מתחיל בצורה הזו: מישהו היה קורא את הסוגיה שלמדנו בישיבה באותו השבוע, ואז היה הרב דימשיץ יורה פתאום את השאלה: "אז לדעתך רב יהודה מצמצם או מרחיב?"

איזה מצמצם ואיזה מרחיב? חשבתי לעצמי, על מה הוא מדבר?

ואז היה הרב דימשיץ עובר לדבר על כך שיש שתי תפיסות משפטיות: מצמצמת ומרחיבה ושהתלמוד דוגל בתפיסה המצמצמת בניגוד לאיזה שופטים כלשהם (שלא ננקוב בשמם) שחושבים את עצמם לאלוהים ונוקטים בגישה הפוכה. מכאן הוא היה עובר לתאר את אישיותו של אותו שופט מבחינה מקצועית פסיכולוגית והוכיח את טענותיו בכל מיני סיפורים מהטיפולים הפסיכולוגיים שעשה במשך השנים. וכך סיפור היה רודף סיפור (והסיפורים שלו תמיד היו מעניינם ומשעשעים) ולבסוף כמעט ושכחנו שאנו בשיעור גמרא.

"ככה זה מעניין ללמוד" הוא היה מצהיר בהנאה גלויה "מה, סתם לפתוח את הגמרא ולקרוא שזה אמר ככה וזה אמר ככה ולעשות טבלאות? זה משעמם! גם אני לא הייתי לומד בצורה כזו. הרעיון הוא תמיד למצוא את העיקרון המנחה. בכל דבר יש עיקרון מנחה וברגע שמצאת אותו – כל הפרטים מסתדרים לפיו. ככה אני עובד תמיד. תדעו לכם, לחשוב זה דבר שצריך ללמוד. היה לי פעם" הוא נזכר בסיפור "תלמיד אחד מאמריקה, גאון. שלח אותו אלי מכר שלי בטענה שאין לו מה ללמד אותו  יותר ואולי אני אצליח. הייתי מסתובב עם הבחור ומדבר אתו שעות ובכל פעם שהיינו מתווכחים על משהו, הייתי מנצח לבסוף. הבחור פנה אלי ושאל: 'תגיד, הרב דימשיץ, הרי בינינו, אתה לא יותר חכם ממני (תראו את החוצפן הזה, אבל לא אמרתי לו כלום) ובכל זאת אתה עושה איזה קסם ומצליח לנצח אותי תמיד, איך זה?'. תראה, עניתי לו, זה נכון שאתה חושב מהר יותר ממני, אבל אני יותר יסודי ממך. אם נניח הנושא הוא א', אתה עובר במהירות הבזק כבר ל ב', ג', ד', רץ רץ רץ עד שהגעת למעלה לת'. אני לעומתך לוקח את א' ואומר רגע, האם זה א', האם אין אפשרות אחרת? אני בודק את כל האפשרויות ומכסה את כל הכיוונים ורק אז, כשהכל יציב אני עובר ל ב'. בצורה הזו אני מתקדם, לאט אומנם, אבל על יסודות יציבים וכשאני מגיע ל ת', הבניין שלי יציב ובלתי ניתן לערעור".

השיעורים בגמרא עם הרב דימשיץ לא הוסיפו לי הרבה ידע אבל ההשפעה שלהם עלי הייתה עצומה. ציפיתי להם כל השבוע ולא הייתי מוכן להחמיץ אותם בעד שום הון שבעולם. תמיד הייתי שומע שם משהו חדש ברמה האישית. הייתה לי הרגשה מוזרה שיש דמיון עז ביני ובין הרב דימשיץ. כשהוא אמר שהוא חושב לאט חשבתי שגם אני בדיוק כזה. כשראיתי לאן הוא הגיע זה נתן לי תקווה שגם אני יום אחד אוכל להגיע למשהו.

בינתיים, הייתי צריך עדיין לחזק את חיי החברה שלי. רציתי להיות חלק מהישיבה. איתי המליץ לי להצטרף לחוג אומנות לחימה שאחיו יניב מעביר. וכאן אני צריך להוסיף כמה מלים על אומנות לחימה.

כמעט כל מי שלמד בישיבה עסק באומנות לחימה. איתי עצמו עסק בקונג פו. הוא היה בחור גדול, כפי שכבר אמרתי ואין לי ספק שהיה משכיב אותי בלי שום תרגיל אבל היה נראה שהוא מאמין בזה בצורה כוללת. הקטע של אומנות לחימה בא בשילוב של אמונה שהגוף והנפש הם יחידה אחת וכדי להשפיע על הגוף יש להשתמש בחשיבה ולהפך. אומנות לחימה הייתה סימן למשהו מתוחכם מאוד, פילוסופי ואף אחד אצלנו לא למד אותה לשם לוחמה. כל הסוד הוא להיות רך, אמרו לי כולם. ככל שאתה יותר רך, אתה מצליח יותר. צריך לדעת להפנות את כוחו של היריב נגדו.

כל אחד למד אומנות לחימה אחרת וכל אחד ראה את אומנות הלחימה "שלו" כנעלה ואת האחרות כחיקויים. יניב למד טאי צ'י, שניים למדו קראטה, והרב יצחק בעצמו למד אייקידו. אבי סיפר לי שכשהגיע תלמיד חדש פעם, ניסו כולם "לשווק" לו את האומנות שלהם. כל אחד תיאר בהרחבה את סגולותיה של האומנות שבה הוא מתעסק. "המאסטר של השיטה העיף פעם עשרים אנשים, אפילו בלי לגעת בהם – והוא כבר בן שמונים! יש לי קלטת לתת לך אם אתה רוצה". אחד אחר סיפר שהשיטה שלהם היא השיטה העתיקה ביותר ובכלל הייתה שמורה במנזרים בסין ולא נחשפה למערב עד לפני מאה שנה. הוא הוסיף לספר שפעם אחת יצא אחד הנזירים להשתתף בתחרות הכי חזקה בארצות הברית ובטעות, בלי להתאמץ בכלל, הרג את אלוף העולם על ידי מגע קל בצאוורו. אבי אמר לי שאיתי ישב כל הזמן ושתק עד שהבחור שאל אותו: "נו, ומה יש לך להגיד על השיטה שלך?". איתי השתהה רגע בתשובתו ואז אמר לאותו בחור בחוסר רצון כי: "אין אצלנו משהו מיוחד. רגיל, אתה יודע". הבחור הלך ללמוד אצל איתי, כמובן.

יניב, שהעביר לי שיעורים באומנות לחימה, היה פחות או יותר בגילי. אבל הוא לא נראה לי בגילי. הוא נראה לי סמכותי ובטוח בעצמו הרבה יותר ממני. הוא לימד קבוצה של כעשרים תלמידים שחלקם היו מבוגרים ממנו. התפעלתי מיכולתו להיות כל כך בטוח בעצמו בהוראה בגיל עשרים ושתיים. יניב דיבר בסמכותיות ובהערצה על אומנות הלחימה ותיאר אותה כמתאימה רק לאנשים רציניים מאוד. "מתוך מאה שמתחילים – נשארים עשרה". אני רציתי להיות רציני. רציתי להיות בין העשרה. כמו יניב, כמו איתי.

אבל לא באמת אהבתי להתאמן. האימונים לא היו קשים אבל הרגשתי שאני לא מבין מה אני עושה ולמה (תחושה מוכרת לי). החלק המרכזי באימון היה "קאטה" – סדרת תנועות שעושים ברצף, שנראות כמו ריקוד והן הבסיס של אומנות הלחימה. על כל תנועה היינו צריכים להתאמן בערך שיעור אחד ואז היינו משלבים אותה ברצף. יניב היה עובר בינינו בזמן שעשינו את התנועות ומזיז לאחד את היד, לשני מתקן את העמידה וכך הלאה. שאלתי את יניב אם הוא יכול להסביר לי את התנועה. הוא אמר לי שהסינים נותנים הסברים מאוד ציוריים. לתנועה שעשיתי, למשל, היה ההסבר: "זה כמו מים שזורמים ליד הר". יניב בעצמו נראה כמלגלג קצת. "אבל אין מה לעשות" הוא אמר "הדרך הטובה ביותר היא, כמו שהמורה שלי אומר, פרקטיס, פרקטיס, פרקטיס (להתאמן, להתאמן, להתאמן). בסוף כל אימון הייתי מרגיש תחושת רווחה. השיעור פשוט העיק עלי. קינאתי ביניב שהוא אוהב להתאמן ונהנה מזה וחשבתי שאולי התעניינות בפילוסופיה של השיטה תעזור לי להרגיש אותה יותר.

מכיוון שיניב היה בישיבה וגם היה אח של איתי וגם בן גילי ניסיתי להתקרב אליו יותר. למעשה הוא היה עם רקע דומה לשלי. גם הוא בא מבית דתי לאומי וגם הוא ראה בהוריו חפיפניקים וגם הוא חיפש דרך ברורה יותר. כשסיים את לימודיו באחת הישיבות התיכוניות הידועות, הלך ללמוד דווקא בישיבה חרדית קיצונית (שלחתי אותו לשם כי הוא היה עצלן, אמר לי איתי, שאהב להגיד כי שלח אנשים לכאן או לשם). אחרי שנתיים חזר אל בית הוריו בירושלים ואימץ לעצמו סדר יום שנראה לי מוזר. רשמית הוא היה רשום בישיבה אבל אני זוכר שהייתי רואה אותו הרבה כשהייתי בא לדבר עם איתי. היה לו תיק שחור וארשת פנים אדישה ומתייהרת של איש עסקים מכובד ולא של בחור ישיבה.

יניב למד בישיבה עם בחור אחר שעשה אתו את אותו המסלול בדיוק. שניהם למדו יחד בבוקר ובצהרים היו אוכלים בבית הוריו של יניב. אחרי הצהרים למדו שניהם אומנות לחימה וכשיניב היה מלמד, חברו היה נמצא שם בתור עוזר. קינאתי בזוג הזה. הייתי בא לישיבה בבוקר ורואה אותם לומדים יחד, תמיד רציניים, תמיד בשעות קבועות. קינאתי ביכולת הזו של יניב ליצור לעצמו סדר יום. גם ללמוד ברצינות אבל גם להיות פנוי לעיסוקים אחרים. אצלי זה לא הסתדר. רציתי לעשות משהו עד הסוף. לא יכולתי לקבל את הרעיון שהנה, הגיע הזמן ומפסיקים ללמוד. רציתי רעיון שיסחף אותי כך שכשהזמן יגיע אפילו לא אשים לב.

בתקופה שבה הגעתי ללמוד בישיבה היו יחסית מעט אנשים, כעשרה. יניב והחבר שלו למדו יחד והיו עוד כמה אנשים שלמדו יחד ואני נשארתי לבד. הייתי מנסה ללמוד לבד אבל הכל היה מסתבך לי בראש. הרגשתי שרק אני לא לומד וכולם מסביבי כן וזה תסכל אותי יותר. מין מועקה רגשית כאילו הסתובבה לי בתוך הבטן והפריעה לי לחשוב בראש צלול על המושגים שקראתי לפניי. הייתי פונה אל יניב בשאלה והוא היה עונה. היה לו כשרון נדיר להסבר. כשהוא היה מסביר הכל היה מתיישב לפתע במקומו. ההסבר היה חד ובהיר ואחריו הרגשתי ממש תחושת רווחה. אבל מיד אחרי שהיה מסיים להסביר לי, בנימוס ובנחמדות כמובן, הוא חזר לסדר הלימוד הרגיל שלו ואני הרגשתי שזהו, נגמר, אני שוב לבד. שוב התחיל לעבוד המערבל הנפשי הפנימי שלי שגרם לי להרגיש תלוש, בודד, עצוב.

כדי להתפרנס עבדתי בשמירות. סידרתי לי את העבודה כך שאוכל להקדיש את רוב הזמן להיות בישיבה ולעבוד רק כמה שדרוש לשלם חשבונות. הייתי אוכל על בסיס קבוע לחם עם חומוס ורק לעיתים רחוקות הייתי אוכל משהו מבושל. החשבונות לא הפסיקו להגיע: טלפון, חשמל, ארנונה, מים וכמה שלא הצטמצמתי ראיתי שלא אוכל להמשיך כך זמן רב. חיפשתי משהו אחר.

עלה במוחי רעיון גאוני -  להיות מדריך בישיבה תיכונית. זו נראתה לי העבודה המושלמת: העבודה מתבצעת בשעות הערב ומוקדם בבוקר וכל היום פנוי. המגורים במקום והאוכל בחדר אוכל על חשבון המוסד. בקיצור, חלומו של כל סטודנט. כך אוכל ללמוד במשך היום גם בישיבה וגם במכללה להוראה. הבעיה היחידה ברעיון ה "חלומי" הזה הייתה התפקיד. מדריך?! אני?! איך אוכל להיות מדריך כשאין לי ביטחון עצמי? החלטתי להתייעץ עם איתי.

"רעיון מצוין" אמר איתי.

"אבל אני לא רואה את עצמי רב עם התלמידים, כופה מרות. אני גרוע בדברים האלה".

"יש שיטה לשלוט באנשים וגם אתה תלמד את השיטה ותצליח".

"מה השיטה?"

"תראה, אנשים הם כמו כלבים" אמר איתי. הייתי קצת מופתע מההשוואה אבל איתי המשיך "צריך לשלוט בהם. אם תיתן לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה הם יטפסו עליך. כשהייתי מפקד במילואים האחרונים שלי, למשל, היו כמה חבר'ה שחשבו שהם חכמים גדולים וכשהיה צריך לעלות לאוטובוסים הם סירבו. השארתי אותם שם ואמרתי לרב סמל: בוסקילה, טפל בהם ואם הם לא מתחננים לחזור אלי תוך יום – לא קוראים לך בוסקילה! כמובן שאחרי יום הם חזרו ועד סוף המילואים לא שמעתי ציוץ מאף אחד".

הסיפורים של איתי על הטיפול שלו בבעיות תמיד ריתקו אותי. אבל הסיפורים שלו היו כמעט תמיד על עצמו וכשהייתי מנסה לדמיין את עצמי עושה את אותם הדברים שסיפר לי עליהם , לא הייתי מצליח. היה נראה לי שצריך אופי מסוים לנהוג כך – אופי שאין לי. ידעתי שאם אנשים יטילו ספק במנהיגותי לא יהיה לי הביטחון לנהוג בהם בקשיחות לא בגלל החשש מעימות אלא מכיוון שאני עצמי מרגיש תמיד שהכיוון לא ברור לי.

איתי המשיך. "אתה צריך שאנשים ישנאו אותך בהתחלה. ברגע שאנשים ישנאו אותך תדע שהצלחת".

"הצלחתי? אבל אני לא רוצה שישנאו אותי, אני רוצה שיאהבו אותי!"

"תירגע, תירגע. אתה רק צריך לרסן את האכפתיות שלך ואת הטוב לב שלך בהתחלה כדי להשיג שליטה. אחר כך תוכל לאט לאט להיפתח ולהתקרב ובסוף כולם יאהבו אותך".

החלטתי ללכת על זה וקבעתי ראיון עבודה. כשהגעתי לראיון חיכו לי שני אנשים. אחד היה רזה גבוה ונאה כבן ארבעים, עם זקן שחור וחיוך לבבי על פניו. זה היה ראש הישיבה ומיד כשלחצתי את ידו הרגשתי שתהיה בינינו כימיה. השני היה בערך בגובה שלי אבל שמן ומקריח. הוא היה בן שלושים אבל נראה מוזנח ומרושל ומבוגר יותר מראש הישיבה. זה היה מנהל הפנימייה.

"תראה" פתח מנהל הפנימייה "אנחנו משלמים אלפיים שקל וזה סכום לא גבוה כך ש…"

"רק רגע, עוזי" אמר ראש הישיבה שראה את מבוכתי מהעלאת הנושא הכספי "קודם כל נדבר ונראה אם זה מתאים" הוא חייך אלי ואני החזרתי לו חיוך לאות שהוא ביטא בדיוק את מחשבותיי. עוזי השתתק.

ראש הישיבה שאל אותי למה לדעתי אני מתאים לתפקיד.

"תראה, אני אגיד לך את האמת. אני לא מאלו שהיו מדריכים מעולים בתנועת הנוער. אף פעם לא הייתי מוצלח עם הקטע של בריסטולים, הדבקות וכל השאר, אבל כשהייתי מפקד בצבא הבנתי שלהיות מפקד זה קודם כל יחס אישי. להתעניין בכל אחד, להרגיש אותו ואז אתה גם קונה לך שליטה עליו".

בזמן שדיברתי ראש הישיבה הנהן בהסכמה מחויכת ומרגיעה לעברי.

"אבל צריך גם משמעת!" ירה לעברי פתאום הגוץ מן הצד, מפריע לאינטימיות שנוצרה ביני לבין ראש הישיבה "יחס אישי זה הכל טוב ויפה אבל יש להדרכה גם צדדים אחרים".

"כמובן שאני יודע גם להטיל משמעת, הרי הייתי מפקד וגם נתתי עונשים" עניתי כשאני מסתכל על ראש הישיבה למרות שעוזי שאל את השאלה. ראש הישיבה הוסיף להנהן ולחייך כמסכים. עוזי שוב השתתק.

"אבל בכל זאת, איך אתה בפעילויות חברתיות?" שאל ראש הישיבה בנועם. הרגשתי שהוא שואל רק כדי לסמן V על השאלה. כל תשובה שהייתי עונה הייתה זוכה לאותה הסכמה מחויכת. הוא היה מרוצה ממני וידעתי שהתקבלתי. הוא הסתכל על עוזי.

"אז מה אתה אומר, עוזי?" שאל.

"אה…אם הוא מסכים לאלפיים שקל, אז…"

ראש הישיבה ואני חייכנו אחד לשני חיוך שאומר שיש לסלוח לעוזי כמו שסולחים לילד קטן שלא מבין עניין.

הכנתי את נאום הפתיחה לשנת הלימודים. ידעתי שבנאום הזה תלוי הרבה. אם אצליח ליצור בהם את הרושם שאני סמכותי וקשוח, כמו שאיתי המליץ לי לעשות, יהיה לי אולי קצת לא נעים בהתחלה אבל רק כך אוכל להשיג משמעת. אחרת זה אבוד. התאמנתי בחדרי על נוסח הדברים שאגיד בכיתה. אני צריך להגיד משהו קשוח אבל גם להשאיר להם הרגשה שהם יכולים לדבר אתי על הכל. משהו בסגנון הבא: שמי יגאל ואני המדריך החדש שלכם (מישהו בטח יפריע – מאיפה אתה? בן כמה אתה? אענה בתקיפות: שאלות אחר כך! ואמשיך). לא באתי לכאן כדי לריב אתכם. זה ממש לא אני אבל מצד שני אל תתעסקו אתי כי אני לא מתכוון להתפשר על משמעת. קצין וג'נטלמן.

כשיצאתי מחדרי שבפנימייה החוצה עצרו אותי כמה תלמידים בדרך. "אתה המדריך החדש?" שאלו. "כן" עניתי. "איך קוראים לך?"

לא רציתי לענות. רציתי לשמור על הריחוק כדי שאוכל לעשות את הרושם הקשוח בשיחת הפתיחה.

"אתה לא עונה?" המשיכו להציק לי. אוף! שיסתמו כבר. ניסיתי להתחמק משם בפנים כעוסות.

"ווי, ווי, משחק אותה קשוח" שמעתי את הקולות והתרגזתי. "תראה זה המדריך החדש "אמר מישהו והצביע לכיווני. מצד אחד רציתי להיות סמכותי אך מצד שני לא רציתי להתחיל לצעוק ולפזר עונשים על…על מה בעצם? על חוצפה? העדפתי שהשעון יקפוץ איכשהו בכמה שעות ויגיע הזמן של שיחת הפתיחה.

סוף כל סוף היגיעה השעה של שיחת הפתיחה והכיתה הייתה מלאה תלמידים. נכנסתי במהירות כדי לא להיבהל מהקהל, ניגשתי אל שולחן המורה שעמד שם ונשענתי עליו כשהוא מאחוריי. היה בכיתה רעש, אנשים צעקו וצחקו, זרקו דברים זה על זה ואני חיכיתי בידיים שלובות ובפנים חתומות בלי לומר מילה.

שיחקתי את הקשוח וחשבתי שזה עושה עליהם רושם.

"ששש…" נשמעו כמה קולות "תנו לו לדבר. יאללה, נגמור ונלך".

התחלתי לדבר. "שלום, שמי יגאל ואני המדריך…"

"מה השם משפחה ש'ך?" שאל מישהו. 

"לא עכשיו" עניתי וניסיתי להמשיך "המטרה שלי היא להיות כאן בשבילכם ואני לא…"

"בוא'נה, תזהר ממני. הי! המדריך תסתכל מה הוא עושה הוא זורק עלי ..."