הרב דימשיץ טען, שתשעה מתוך עשרה זוגות שהיו אצלו סבלו מהבעיה הזו. כשהסברתי להם את הבעיה בצורה הזו, סיפר הרב, הם נדהמו. אף פעם לא אמרו להם דבר כזה. בסוף פגישה של שעה הם הלכו הביתה מאושרים, וזאת לאחר שנים של טיפולים פסיכולוגיים אינסופיים.

אני זוכר במיוחד את אחד הסיפורים של הרב דימשיץ על עניין היוזמה. פעם הגיעו אליו זוג, רופא ואשתו. הבעל היה רופא מצליח אבל טיפוס שתקן ולא חברותי. האישה הייתה, כמו במקרים רבים כאלה, סוערת וחברותית. במשך שנתיים הם הלכו לייעוץ נישואים ללא הועיל. האישה טענה כי בעלה בוגד בה ועשתה לו בושות לעיני חברים ומכרים. הרב דימשיץ הביט בבעל ובאישה, עיין היטב בכתבי היד ואז אמר פתאום:

"אני מקווה שבעלך ייסלח לך, כי בעולם הבא תקבלי בטח גיהינום".

האישה הגיבה כרוח סערה. "איך אתה מעז? אתה לא מתבייש לדבר אליי ככה? הוא בוגד בי עם המזכירה שלו, הוא מנוול, אני מכירה אותו…"

הרב דימשיץ לא התרגש וקטע אותה בתוקף. "גברת, מה את מקשקשת לי? זה בוגד?" הוא הצביע על הבעל שישב בפינה ולא אמר מילה. "הבן אדם הזה הוא חוקר בנשמתו. הוא כל היום רץ מחולה לחולה, מהרצאה להרצאה, וכשהוא חוזר הביתה הוא נאלץ להתמודד עם סצנות הקנאה שלך. זה רודף נשים?! הוא משתגע מרוב תסכול שאת מתרחקת ממנו, תראי אותו" הצביע עליו הרב פתאום "הוא בוכה".

האישה הסתכלה על בעלה ומלמלה בתדהמה: "שתים עשרה שנים אנחנו  ביחד ואף פעם לא ראיתי אותו בוכה…אז… למה זה?"

"הוא מעריץ אותך והוא משתגע ממה שאת עושה לו, אבל הוא לא יודע להביע את עצמו" ואז הרב דימשיץ פנה אל הבעל ושאל: "זה נכון איך שאני מסביר אותך?"

הבעל הנהן "כן" בתוך מבול הדמעות.

האישה קמה נרגשת ונסערת והתיישבה על ברכי בעלה, ליטפה את ראשו וחיבקה אותו.

"וזהו" סיכם הרב דימשיץ "יותר הם כבר לא היו צריכים את הרב דימשיץ שיעזור להם. הם יצאו הביתה שמחים ומאושרים".

תמיד כששמעתי את הסיפור הזה או אפילו הייתי נזכר בו במקרה הייתי מרגיש שדמעות חונקות את גרוני. כל כך הרבה עצב יש בעולם, כל כך הרבה תסכול, וכל כך קל היה למנוע אותו. למה זה קורה? ריחמתי על הבעל המסכן הזה שסובל על לא עוול בכפו וריחמתי…על עצמי.

הרי אני הייתי בדיוק כזה. לא מבינים אותי, לא רואים את רגשותיי ואת כנותי וטוב לבי דרך מעטה העור. הכל נשאר בפנים. כל כך הרבה סבל נגרם לי מזה שאנשים לא יכולים לקרוא דרכי את מה שאני באמת. מזה שאני נאלץ להשתמש במתווך כלשהו כדי לצאת החוצה, כדי לתקשר. רוב החיכוכים ביני לבין אחרים היו בגלל שלא הצלחתי להסביר מה אני רוצה וזה נשמע כמו ביקורת על מישהו ספציפי – ואז היה גורם למריבות, או שזה היה נשמע כמו הבעת דעה פוליטית ואז הייתי מתויג למחנה זה או אחר. אבל מה שרציתי לא היה לדבר על פוליטיקה ולא להעביר ביקורת על בן אדם כלשהו. מה שרציתי היה…ובכן, בעצם…מה רציתי?

רציתי להביע את עצמי. רציתי להביע תחושות ורגשות כלפי דברים. רציתי לשתף מישהו אבל משום מה לא היו שותפים לרגשות שרציתי לבטא. למה? לא הבנתי אף פעם, אבל נוכחתי שזה כך. רציתי שיהיה מישהו אחד בעולם שיקרא אותי בלי צורך בהסברים שלי. שיראה אותי בלא תיווך. שההוויה שלנו תהיה כל כך דומה שהוא ירגיש חיבור מיידי. הבנתי ששום שיחה ושום דמיון בדעות לא יספקו לי את מה שאני מחפש: אז מה אם שנינו חושבים אותו הדבר בפוליטיקה? האם זה אומר שנתאים כזוג? ברור שלא! מה שאני מחפש היא מישהי שתתחבר ל "אני" הפנימי שלי, המורכב, זה שאין לי, משום מה, אפשרות להביע אותו כלפי חוץ. וכדי להתחבר למישהי כזאת אני צריך שהיא תדע לבטא את עצמה. שהיא תיזום קשר, שתגלה אותי, שתחשוף אותי. שהיא תשלים את מה שאין לי.

המילה יוזמה הפכה לחלק מהמילון שלי. לכל מי שהתעניין מה אני מחפש, ניסיתי להסביר את המושג.

"כן, היא בחורה יוזמת מאוד" אמרה לי איזה ידידה שהכירה לי מישהי. אני זוכר שישבתי מולה והיא לא הוציאה מילה. מילה! היא פשוט שתקה כמו דג. הייתי שונא את הפגישות הללו כי מתוך נימוס הייתי נאלץ לקחת על עצמי את האחריות לשיחה אבל מכיוון שאין לי כישורים חברתיים, הייתי נאלץ לדבר בלית ברירה על עבודתי או על רעיונות. בשתי הברירות ידעתי עוד בזמן שדיברתי שזה לא יעבוד, אבל מה כבר יכולתי לעשות? לקום וללכת?

"אבל היא עובדת בשתי עבודות" התעקשה הידידה כשסיפרתי לה מה היה "היא מאוד חרוצה".

אנשים לא היו מסוגלים להבין שבן אדם יכול להיות סופרמן מבחינה מעשית אבל להיות שתקן, ביישן ומופנם.

אבל הבעיה היותר קשה הייתה דווקא עם אלו שכן מדברים. כשבן אדם מדבר באופן רגיל בחברה אתה לא יכול לנחש שהוא ביישן. הבעיה נחשפת דווקא במפגש ראשוני עם אדם חדש ודווקא במפגש אישי, לא עסקי. במפגש כזה האדם חייב ליצור קשר אישי בלי תיווך של נושא מקצועי וכך נחשפת היכולת שלו להביע את עצמו. למשל, אם שני רופאים נפגשים, אז גם אם מעולם לא פגשו אחד את השני הם יכולים להתחיל לדבר על הניתוח המסובך שדיברו עליו אתמול בטלוויזיה. זה יוצר קשר ראשוני, שובר את הקרח ואחר כך הם כבר יכולים "להתגלגל" הלאה. באופן עקרוני, נשים מבטאות רגשות טוב יותר מגברים ולכן קל להם יותר ליצור שיחה קולחת גם אם נפגשו בפעם הראשונה.

הרב דימשיץ טען כי יש דרך פשוטה מאוד לבדוק את עניין היוזמה. אם נקלעת לאחד המצבים האלו, של שתיקה מעיקה, כזו ששני הצדדים פתאום משתתקים ולא יודעים איך להמשיך, אז אל תשבור את השתיקה וכך תוכל לבדוק אם הצד השני "יוזם" או לא. אם זה קורה פעם אחת, זה כמובן לא אומר כלום. אבל מספר פעמים כבר מראות על חוסר יוזמה.

מכיוון שהרגשתי שאני מופנם קיצוני, הזדהיתי מאוד עם הרעיון של היוזמה. כבר בפעם הראשונה שהרב דימשיץ דיבר על זה חשבתי – זו הבעיה שלי. רק אחר כך שמתי לב שרוב האנשים לא מבינים מה זה. ליזום? מה הבעיה? אז תיזום ותפתור את זה! לי לא הייתה בעיה להבין את זה. הייתי רואה גבר או בחורה מדברים בהתלהבות בחברה ואחר כך הייתי מדבר אתם אחד על אחד ותוך דקה או שתיים, כבר ידעתי. הייתי פשוט מתנהג כמו שאני והצד השני פתאום נשאר חסר מילים, נבוך. רק במקרים מעטים פגשתי אנשים "יוזמים" עד כדי כך שגם אני יכולתי פשוט "לזרום" אתם, כאלה שמילאו את השתיקה בקלות.

היוזמה היא לא משהו טכני שאפשר ללמוד אותו, כמו שניתן לטעות. תחשבו על כל הפעמים שנכנסתם לחדר מלא אנשים, במסיבה או משהו דומה, כשאינכם מכירים אף אחד. ההרגשה לא נעימה. כל אחד שהיה במצב כזה חיכה, מן הסתם, שמישהו יפנה אליו ויתעניין במצבו, יכניס אותו לעניינים. ובכן, יש כאלה שבאים ומתעניינים באורח בצורה טכנית בסגנון של: מאיפה אתה? מה אתה עושה בחיים? איך אתה קשור לאירוע? כל מי שאי פעם חווה את זה יודע שההרגשה הזו לא נעימה. האורח מרגיש כאילו הוא בחקירה. השאלות האלה מוציאות התגוננות מיידית. השאלה  - מי אתה? מזמינה תשובה של קורות חיים, תשובה מייצגת. התשובה הזו טובה אולי להשביע את דעתו של המארח/חוקר אבל גורמת לתחושה לא נעימה לאורח.

לעומתם יש את אלו שניגשים ומחייכים ומספרים קודם כל משהו על עצמם. הם ממשיכים לדבר על הא ועל דא, מזכירים אירועים ואנשים, כמו למשל, פרטי רכילות על בעל השמחה, מסיבות דומות שערך או שיחות על נושא "נייטרלי" כלשהו. לאט לאט, מוצאים המארח והאורח החדש נושאים שמקשרים ביניהם והשיחה הופכת להיות יותר אישית עד שהאורח כבר מרגיש נוח לגמרי. אפשר לומר שזו שיטה עקיפה, ארוכה וקשה יותר, שדורשת יותר השקעה וזמן. כל מי שנתקל פעם במישהו כזה, מבין על מה מדובר. כשנמצאים ליד מישהו כזה מרגישים נינוחות, מרגישים מוגנים. בן אדם כזה מזמין אותך להיפתח בלי לשפוט אותך. אלו האנשים ה "יוזמים".

הרב דימשיץ ידע כמובן, שיש מיעוט קטן של אנשים או נשים כאלו. הוא לא חשב שאפשר להפוך מישהו ליוזם אם הוא לא נולד כזה. רוב האנשים בעולם, נמצאים ממילא, באמצע. הם לא קיצוניים לשום כיוון והם גם לא צריכים את התכונה הזו, היוזמה, בצורה חזקה מדי. רוב האנשים מגשרים על הפער הרגשי ביניהם באמצעות אינספור דברים קטנים המשותפים להם בחיי היומיום כמו חובות, כמו עבודות בית וכמו טיפול בילדים. עד כמה שזה נשמע קטנוני ולא רומנטי, נסו להקשיב פעם לשיחות של זוגות מסביבכם (לא בתחילת הקשר) ותגלו מה מעסיק אותם. הדיבורים על 'מי יוריד היום את הזבל' ו 'מה עם התשלום של הארנונה' עושים את רוב העבודה בקשר בין בני זוג רגילים – וזה בסדר.

הבעיה הקשה היא אצל אנשים שאצלם הרגש תופס נפח נכבד יותר באישיות. אנשים כאלה לא יכולים למלא את הריק הרגשי, את הפער שיש תמיד בין שני אנשים, רק בשגרת היומיום. אלו אנשים שצריכים לקבל תשובה יום יום: מדוע אני נמצא אתה? מדוע אני נמצאת אתו? אנשים מן הסוג הזה יגידו: אני מוכן להוריד את הזבל מהיום ועד עולם, אני מוכן לעשות כל עבודה בזויה שהיא  - בתנאי שאקבל פידבק, בתנאי שאקבל תשובה לשאלה שמפעמת בי כל הזמן. אם האנשים הללו לא מקבלים את הפידבק המתאים, הם מרגישים ריקניים, חסרי משמעות ואין להם כוח לעשות אפילו את הפעולות הפשוטות ביותר.

אני הייתי אחד מאותם אנשים בעלי נפח גדול של רגש באישיותי. תיארתי לעצמי את חיי בזוגיות: תמיד יהיה איזה שהוא רגש שארצה לחלוק עם בת זוגי. אבל רגש מטבעו הוא דבר מעורפל, זה לא משהו שמחייב תגובה או מעשה מיידי. רציתי מישהי שתעודד אותי בהתנהגותה לחלוק אתה את הרגשות הללו, המעורפלים. בשביל זה היא צריכה להיות בן אדם דומה לי בסוג האישיות שלה אבל גם להיות יוזמת: להיות זו שתתחיל בשיחה, אחר כך הדברים יזרמו.

אבל בינתיים החיים בכל זאת נמשכו. כל בוקר קמתי ליום חדש נטול מילוי. כל בוקר ניסיתי למלא את הבור בנשמתי בצורה אינטנסיבית ביותר. זה כנראה, מה שהביא לכך שהייתי מדריך טוב יותר מאחרים. למרות שאני חשתי חוסר סיפוק מטריד, הרי עצם זה שרציתי לעזור כל הזמן לאנשים, שרציתי לקבל מהם התייחסות חיובית, שרציתי להיות משמעותי בשבילם – עשה את שלו.

סיימתי את השנה בפנימייה במצב מצוין. מעמדי בקרב התלמידים היה טוב בהרבה משל מחנך הכיתה. הכרתי את התלמידים לעומק, את בעיותיהם ואת יתרונותיהם והייתי די אהוד על ידם. בסוף השנה ניגש אליי אחד מהתלמידים ומסר לי את התנצלותו של אותו התלמיד שעשה לי בעיות כל השנה. הוא לא ניגש להתנצל בעצמו מכיוון שהתבייש. אבל לי זה הספיק. היו לי סיבות להיות מרוצה.

אבל לא ידעתי בוודאות מה מעמדי מבחינת המערכת. עדיין הרגשתי את אותה בדידות בקרב הסגל. אומנם חשתי הערכה אבל לא שייכות.

לכן הופתעתי לטובה, כאשר באותו קיץ, בזמן החופשה, זימן אותי ראש הישיבה לשיחה. כבר סיפרתי שראש הישיבה ראה את עצמו גדול בכמה מידות על המוסד שניהל וכך הוא גם התנהג. כשדיבר אתי הסתכלתי לפעמים לאחור לראות אם לא מצלמים אותנו לטקס הענקת פרסי נובל או שמאחורי נמצא איזה שר. הדיבור שלו פשוט נראה לי לא מתאים לסיטואציה: חגיגי מדי, מליצי, נפוח.

"רציתי להגיד לך שעשית השנה עבודה מצוינת. זה עולה מהדיווחים של כל הגורמים" אמר ראש הישיבה. 'דיווחים' ו 'גורמים' הן המילים המעידות על נפיחות. מה דיווחים וגורמים? איפה אתה היית כל השנה? לא ראית אותי עובד? אתה לא יכול פשוט להגיד שהתרשמת מעבודתי?

"כידוע לך, היו מספר ליקויים בתפקודו של המדריך הקודם של הכיתה הטיפולית (הכיתה לחינוך מיוחד). בישיבה שקיימתי עם היועצת ולאחר שהראינו לה את הנתונים שלך ואת הצורה שבה טיפלת במשמעת בכיתה שלך, סיכמנו שאתה תקבל את הכיתה הטיפולית בשנה הבאה".

"מה?! אני?! עבודה עם מפגרים?!" התגובה הזו נפלטה ממני. "זאת אומרת. אני לא מתאים לזה בכלל. אין לי סבלנות. אני מעדיף שלא".

ראש הישיבה לא התרגש.

"תחשוב על זה" אמר.

לא רק העבודה עם מוגבלים לא נראתה לי. גם סיבת הקידום הפריעה לי. הוא הציע לי את התפקיד משום שראה שאני יכול לעמוד בלחץ של התלמידים ולהטיל משמעת. הוא קיווה שאעשה את זה גם בכיתה הטיפולית (היחידה בבית הספר). אבל דווקא השנה הבנתי שאין לי יכולת להטיל משמעת ובכלל – זה לא היה הקטע שלי. שנאתי את זה ועשיתי זאת רק משום שהייתי מוכרח.

הודעתי לעוזי, מנהל הפנימייה, שאני לא רוצה את התפקיד.

בסוף החופשה הודיע לי עוזי שאני מדריך הכיתה הטיפולית.