מבחינתי הייתה להתקרבות לגילה תועלת משמעותית ביותר. היא גם הייתה בחורה נעימה והיה לי כיף לדבר ולשוחח אתה אבל מעבר לזה היה לה את היתרון, מבחינתי, שיכולתי לחלוק אתה את הרשמים על משפחתי.
כי פסח, "חג החירות", שוב היה באופק. אומנם היו עוד ארבעה חודשים לחג, אבל אני כבר התחלתי לחוש את ההרגשה: רק לא לעבור את הסיוט הזה עוד פעם!
כל שנה הייתי אומר לעצמי: רק השנה הזאת ודי. בשנה הבאה בטח כבר אהיה נשוי ואז אוכל גם אני לבוא רגוע ומחייך ו "לשים פס על העולם". בשנה הבאה, כשכבר אהיה נשוי, בכל פעם שמישהו מבני המשפחה יגיד איזה משהו מטומטם, מעצבן, או חסר רגישות אוכל לפנות לאוזן שלידי ולהגיד: "צ צ צ צ…תראי, תראי…אח…איזה מזל שאנחנו עוד מעט הולכים". אני אהיה שם, אומנם, אבל כבר אהיה חופשי. תהיה לי פינה משלי לברוח אליה.
עשיתי לעצמי חישובים בראש: אם אני מכיר מישהי תוך שבוע – האם אספיק להתחתן אתה עד פסח? רגע, כמה זמן צריך לצאת כדי להכיר בן אדם? חודש, חצי שנה, כמה?
את החישובים המגוחכים האלה עשו כמעט כל הרווקים שהכרתי. אבל בפנים, עמוק בלבי, ידעתי שגם השנה אני הולך להגיע אל החג מובס.
אבל כל שנה זה נהיה יותר ויותר קשה. מה שהייתי יכול לסבול בשנה שעברה, כבר לא יכולתי לסבול השנה. בשנה שעברה הייתי תמים יותר וחשבתי שאני יכול לשנות משהו. השנה כבר ידעתי שזה לא אפשרי ולא אוכל להעמיד פנים שאני לא מרגיש את זה. השנה אני כבר מראש אהיה בצד ולא אנסה בכלל לשתף פעולה ולהשתלב וכך אוכל לפחות למזער עד כמה שאפשר את הנזק.
מתוך ייאוש חלקתי את התחושות האלו עם גילה. להפתעתי, היא גילתה עניין רב במה שאמרתי וככל שהצלחתי לקלוע לתחושות שלה, התעודדתי להמשיך. בכל פעם שרציתי לומר משהו חריף מעט על המשפחה היססתי בהתחלה כי פחדתי מתגובתה אבל ראיתי שקלעתי לנקודה. ואז, בפעם הבאה, כששוב רציתי להגיד משהו חריף הייתי משלב דוגמאות שכבר נתתי לה בעבר ואז מוסיף ניתוח קצר, קטן בכמותו על מה שכבר הסכמנו עליו.
הקרבה לגילה עזרה לי לשמור על שפיותי. כל פעם שהייתי מתאר תחושה מסוימת באוזני בן משפחה אחר: אבא אימא, אח, אחות, היו אומרים לי – אוי, אתה מגזים או למה אתה לוקח כל דבר ללב או כל מיני משפטים שנועדו לכך שלא יצטרכו לחשוב באמת מה מפריע לי ולתקן אלא ימשיכו להתנהג בדיוק אותו הדבר. אבל אני לא יכולתי לסבול שמתעלמים ממה שאני אומר. ומכיוון שהתחושות האלו שהרגשתי כלפי המשפחה לא נעלמו ומצד שני בכל שנה הייתה פחות נכונות להקשיב להן, התחלתי לחוש את עצמי בודד במערכה. כולם נשואים, כולם עם ילדים, כולם שבעים – אין להם בשביל מה לצאת למלחמות. הם מדושני עונג בנחלתם ולכן אין להם סבלנות לרעיונות חדשים. אבל גילה לא הייתה שבעה ולכן הייתה מסוגלת להקשיב לי.
בתקופה שבה התחלתי לדבר יותר עם גילה, היא הייתה בבית הוריה. היא הייתה עובדת עד שעות הלילה המאוחרות כדי – כדי לא לפגוש את אביה, שאול.
"הוא משגע אותי" אמרה לי "אני חושבת לתומי שאם אחזור לי הביתה בשעה שתים עשרה בלילה אוכל לנוח סוף סוף ופתאום - הוא נכנס! הוא מתיישב לי על המיטה והנה זה מתחיל"
"מה מתחיל?"
"הוא מתחיל להציק לי – "למה את לא מתחתנת?", "את לא יוצאת מספיק", "את בררנית", את לא רוצה באמת להתחתן". די. אוף! כמה צריך לסבול?"
"מה, הוא לא מבין שאת רוצה להתחתן?"
"זה אבא שלי. אין מה לעשות. כשרעיון נתקע לו בראש – הוא לא יצא לו משם. זה לא משנה מה אני אומר ומה אעשה. הוא טוחן את הרעיון הזה בלי סוף. אני כבר לא יכולה להישאר בבית. גם להסתובב ברחובות עד שתים עשרה בלילה לא עוזר. הוא מחכה".
"ואיפה אימא שלך בכל הסיפור הזה?" שאלתי. עד אז הכרתי את דודה שלי רק במעורפל.
"אימא שלי, שתהיה בריאה, היא מתוקה. אני מתה עליה. אנחנו תמיד היינו חברות ואני יכולה לדבר אתה על כל דבר בעולם אבל בעניין הזה…אני לא יודעת. היא מציקה לי גם, אבל אם אני מדברת אתה זה תמיד מסתדר. אני מסבירה לה ואז אנחנו מדברות ואני שוכחת מזה".
"ואז היא לא מדברת אתך על זה יותר?"
"זהו, שזה מוזר. כי כל פעם שאני מדברת אתה זה מסתדר אבל זה כאילו…כאילו היא עושה את זה בגלל שאבא שלי משגע אותה על זה כל הזמן והיא עושה את זה בגללו. כאילו לצאת ידי חובה".
לצאת ידי חובה? זה היה נשמע לי מוזר. הייתי רגיל שבמשפחתנו התייחסו לדוד שאול כאל ה "משוגע", שלא עובד בעבודה מסודרת ולא ברור מה הוא רוצה. אבל דודה שלי, אשתו, תמיד זכתה ליחס מיוחד. היא הייתה "אישה נהדרת". "צדיקה". "מלאך" ו "ממש אי אפשר להבין מה היא עושה אתו (המשפט האחרון בטון המעצבן של דודה פולניה זקנה)".
אבל כשאני הייתי שומע דברים כאלו, זה תמיד לא נראה לי הגיוני. הגלגלים אצלי התחילו לעבוד.
מה היא עושה אתו?
באמת!
האם היא סובלת ורק משחקת את עצמה? האם היא קדושה מעונה שפשוט סובלת את בעלה במהלך כל השנים הארוכות, כמו שחשבו בני משפחתי?
"ממש לא!!!" ענתה לי בת דודתי המופתעת כששאלתי אותה את השאלה המציקה. "אימא שלי?! היא שמחה באמת. היא אישה מאושרת".
"תגידי" ניסיתי לחפור עוד "אימא שלך מורה כבר כמעט שלושים שנה, נכון?"
"נכון"
"היא לא מרגישה שחוקה כבר מהמקצוע. את יודעת, בהוראה יש שחיקה גבוהה"
"אימא שלי? אתה צוחק?? אנחנו, הילדים, כל הזמן צוחקים עליה בבית כשהיא מכינה את השיעורים לבית הספר. היא נהנית מזה כאילו זאת הפעם הראשונה שלה".
"מעניין. זה גם מה שאני חשבתי" המהמתי. "אז איך את מסבירה את זה שאימא שלך - "הנורמלית" ואבא שלך – "המשוגע", חיים כל כך טוב ביחד? מה, היא לא מרגישה שמשהו אצלו מוזר? זה לא מפריע לה?"
"לא יודעת" ענתה לי גילה "לא חשבתי על זה. אני באמת לא מבינה".
"תראי" ניסיתי את כוחי "לדעתי, בן אדם לא יכול לעשות משהו שנוגד את אופיו כל כך הרבה שנים בלי להרגיש שחיקה או עייפות נפשית או תסכול וזעם. כך אני מאמין. ואת אומרת שאימא שלך לא חשה אף אחד מאלה, נכון?"
היא הנהנה.
"אז המסקנה שלי היא שאימא שלך באמת אוהבת את אבא שלך ומעריכה אותו כבן אדם חכם. היא לא עושה את עצמה כשהיא באה להציק לך בעניין השידוכים. היא עושה את זה כי אבא שלך דיבר אתה על זה לפני כן והיא מזדהה עם זה באותו רגע בצורה עמוקה ומעבירה את זה אלייך".
היא עשתה תנועה עם הראש כחוככת את הדברים בדעתה. "כן, כנראה שאתה צודק".
"אבל בכל זאת, את והיא, מסתדרות, נכון?"
"כן"
"ואת ואבא שלך, לא"
"נכון"
"אז חסר פה משהו. את מרגישה שמה שאבא שלך אומר זה הצקה ותאמיני לי שאני מבין אותך. אם היו עושים לי את זה…אפילו אם רק היו רומזים לי את זה! מה זה?! זה חוסר רגישות אטומי" התלהטתי. היא הנהנה בהסכמה. "לא מספיק שאני סובל מהבדידות מישהו עוד בא ומאשים אותי שזה בגללי?! ומילא אני, אני גבר, אבל להגיד את זה לבחורה?! זה חוסר רגישות. אבא שלך הוא לא בן אדם רע. הוא פשוט לא רגיש!"
נראה כאילו שחררתי אצלה משהו. אבל היא הייתה בחורה טובה מדי כדי לומר את הדברים שאני אמרתי על ההורים שלה.
"ודרך אגב" המשכתי "אצלנו זאת מחלה משפחתית. גם אימא שלי וגם דודה שרה ואבא שלך – שלושתם לא רגישים, פשוט לא מבינים שאם למישהו יש רגישות מסוימת לא דנים לידו באותו נושא. כמו שאומרים, שבבית שבו תלו מישהו לא מזכירים את המילה חבל. אבל בואי נחזור רגע לאימא שלך. אמרתי לך שאם היא ואבא שלך מסתדרים כל כך טוב כנראה שהם דומים בקטע הזה של הרגישות אחרת היא הייתה סובלת כל רגע ורגע".
"אז מה אתה אומר בעצם?" שאלה בחשד.
"אני אומר שאימא שלך לא רגישה"
"מה??? ברור שהיא רגישה! אתה לא יודע איזה כיף לנו לדבר ביחד. אנחנו חברות כאלה טובות. לא" היא עשתה תנועת שלילה עם הראש "אני לא מקבלת את זה".
שוב נתקלתי בבעיה הידועה שלי: אני אומר דברים חריפים במחשבה שאני מדבר עם עצמי. אבל אני לא מדבר עם עצמי אלא עם מישהו אחר וגם אם מה שאמרתי נכון, אני עדיין צריך לדאוג שהוא יוכל לקבל את מה שאני אומר לו.
"תביני" ניסיתי לרכך את העניין "אני לא אומר שאימא שלך היא לא אישה טובה. להפך. היא אישה טובה מאוד אבל היכולת שלה לשרוד ליד בן אדם כמו אבא שלך כל השנים ולשמור על החיוך מראה משהו. עובדה – את לא מסוגלת לסבול אותו ואת חוזרת הביתה באמצע הלילה רק כדי לא לראות אותו. אז את רוצה להגיד לי שאימא שלך כל השנים סובלת ומתאפקת?!"
"לא, לא אמרתי…"
"את מבלבלת בין שני דברים, לדעתי. אימא שלך היא אישה אנושית מאוד. היא אוהבת אנשים והיא יכולה, לכן, לעבוד בהוראה כל כך הרבה שנים בלי להרגיש שחוקה. היא באמת אוהבת אנשים. ועוד ילדים! אבל הנה! דווקא העניין הזה, למשל, אימא שלך אוהבת לעבוד עם ילדים אבל ילדים הם הרבה פחות מורכבים ממבוגרים. נכון, צריך סבלנות וצריך לדעת להטיל משמעת, אבל אין לה את הבעיות שיש לי, למשל, בפנימייה, עם ילדים בגיל ההתבגרות".
"כן" אמרה גילה במבט מהורהר "יש בה משהו פשוט".
"בגלל זה היא מסוגלת לסבול את אבא שלך" המשכתי "ובגלל זה היא גם מסוגלת לבוא כל פעם מחדש ולהזכיר לך את עניין הרווקות שלך: היא באמת לא מרגישה עד כמה זה כואב לך".
טראח!!!
נגעתי בנקודה. ראיתי זאת בעיניים שלה.
ידעתי שאני צודק אבל ההנאה של ההסכמה, של הפידבק מצד גילה, הייתה עצומה. כמובן, הגילוי הזה היה מכאיב קצת בשבילה אבל ההסכמה שלה לניתוח שלי, אמרה לי בעצם שאני לא מטורף. זה לא דברים שאני ממציא כל הזמן. לרגישות שלי נהיה ערך. היא עזרה למישהו להבין משהו.
"אנושית ולא רגישה?!" זרקה לאוויר כמופתעת מהגילוי החדש.
"אנושית ולא רגישה!" סיכמתי בתוקף. הוספתי עוד מונח למילון ההגדרות האנושי שלי.
ההצלחה הקטנה הזאת פתחה לי את התיאבון.
"את יודעת" המשכתי "זה לא כל כך מפתיע אותי. מצד אחד, עכשיו, כשאמרתי לך את ההבדל בין אנושיות לרגישות, זאת הייתה הפעם הראשונה שחשבתי על זה. מצד שני, אני מכיר את זה די מקרוב. אנשים נוטים לבלבל בין תכונות. למשל, ביישנות בדרך כלל נתפסת כקשורה לרגישות וזה בכלל לא כך. וגם עדינות כך. אבא שלי למשל, הוא אדם עדין מאוד. הוא לא מקלל ולא מרכל על אנשים ובכלל הוא משתדל לא לפגוע בזולת. הוא עושה זאת מתוך עדינות, מתוך רצון להימנע מויכוח, סכסוך, כוחנות. אבל הוא לא רגיש. הוא לא באמת רואה את המבט הזה בעיניים שיש למישהו שנפגע מאמירה מסוימת במהלך שיחה. לא פעם, כשהזכרתי לו אמירה מסוימת במהלך השיחה שפגעה במישהו, הוא הסתכל עלי ממש בתימהון, כאילו נפלתי מהירח. לקח לי זמן להבין שהוא פשוט לא רגיש".
בכל התובנות האלו, הייתי משתף רק את גילה. שמתי לב שאנשים לא כל כך אוהבים שאני עושה את אבחוני האישיות שלהם. לכל אחד יש תדמית מסוימת על עצמו ולהגדיר בן אדם בהגדרה שנשמעת לו פוגעת – יותר קשה מלעשות מהפכה עולמית. לכל הגדרה שחשבתי עליה אי פעם תמיד מצאתי מישהו שההגדרה הזו תרגיז אותו כי היא לא מדויקת. אבל מכיוון שהתחום האנושי הוא עצום והסיכוי של בן אדם בגילי הצעיר לדייק כל כך, לא היה גבוה, העדפתי לצמצם את מספר האנשים אתם אני דן על ההגדרות האנושיות, למינימום. למעשה, הייתי מדבר באופן המיוחד לי על אנשים רק עם הרב דימשיץ ועם גילה. הרב דימשיץ לימד אותי וגילה, תמכה בי רגשית.
אבל היו עוד כמה אנשים בפלנטה הזו, שממש לא אהבו את מה שאני עושה. ההורים שלי.
מאז שעזבתי את הבית נטיתי להתעלם ממה שההורים שלי חושבים ומרגישים לגבי מה שאני עושה. אם הם לא עוזרים לי בחיים, חשבתי, שלפחות לא יפריעו. הם לא הבינו מה אני רוצה מהם והבנתי שזה גם כנראה לא יקרה לעולם – אז בשביל מה להתחכך סתם? אני ראיתי בעבודתי בחינוך מקום לפתח ולנסות ולבדוק את הרעיונות של הרב דימשיץ וליישם אותם בפועל, על אנשים חיים. עשיתי משהו שהאמנתי בו בכל מאודי וראיתי שהדברים עובדים. הרגשתי שאני עושה משהו חשוב יום יום ושעה שעה, גם אם אין לי את הסיפוק שרציתי. אבל בשביל ההורים שלי זה המשיך להיות מקצוע - ומקצוע גרוע. הם לא הבינו מה אני עושה ולכן חשבו שאני נמצא באיזה כת. לכן, לאחר שנתיים בהם שהיתי אצל הרב דימשיץ יום יום, הם קבעו להיפגש עם הרב דימשיץ.
זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שאנשים מתייחסים אל הישיבה של הרב דימשיץ כמו אל כת. בשבתות שהייתי מתארח אצל איתי הנושא הזה היה עולה הרבה. איתי סיפר שכשהוא היה צעיר, הוא וחבריו שלמדו באותה תקופה אצל הרב דימשיץ גרו כולם בווילה אחת גדולה עם כעשרה חדרים. איתי סיפר לי שגם ההורים שלו חשבו שהוא נסחף לאיזו כת. כשהיינו אצל איתי צחקנו הרבה על הנושא הזה. ההורים שלנו, של כל הצעירים שהיו יושבים ודנים על כך, היו האנשים האומללים והדכאוניים ביותר שפגשנו, ובכל זאת הם ישבו בפניהם הנפולות ודנו עם מקצוענים בכובד ראש: "כיצד מוציאים את הילד מן הכת המסוכנת שהוא נקלע אליה?".
אבל אותי, בניגוד לאיתי זה לא רק הצחיק. זה גם ממש הרגיז אותי. איך הם יכולים, חשבתי לעצמי. איך הם יכולים לחשוב שאני שייך לכת. האם הם ראו אותי מסומם? האם הם ראו אותי מקריב קורבנות לאלים מסתוריים בלילה או מדבר על דברים בעיניים זורחות ודלוקות? ברור שלא! כל מה שהם ראו זה שאני לא מוכן לעסוק במקצוע שאני לא אוהב. האם זה הופך אותי למוזר?! לא הייתי מוכן להסכים לקו החשיבה הזה בשום פנים ואופן. חשתי זעם עצום.
מצד אחד רציתי כל הזמן שיכירו יותר את עולמי, שיתעניינו בו. כל פעם שהייתי מזכיר משהו ומצטט את הרב דימשיץ הייתי רואה את פניהם נאטמות – שוב הוא! אבל מצד שני, עכשיו, כשהם החליטו להגיע חשבתי: הו, עכשיו הם נזכרו פתאום? איפה הם היו עד עכשיו אם זה כל כך הפריע להם?
בסופו של דבר הם הגיעו.
למחרת, יום רגיל בישיבה, עבר הרב דימשיץ וראה אותי. הוא קרא לי אליו לחדרו.
"ההורים שלך היו פה אתמול" אמר בפנים משועשעות כאחד שיודע שהוא הולך לספר בדיחה מצחיקה. "תאמין לי, זה ממש קומדיה. אבא שלך, עם הפרצוף הזה שלו ישב כאן מולי, במקום בו אתה יושב עכשיו. אימא שלך ישבה בצד, שמה" הוא הצביע לכיוון הפינה.
"אבא שלך בדיוק כמוך" המשיך הרב דימשיץ. עשיתי פרצוף ספקני.
"הוא התחיל לדבר וישר התחיל להאשים את עצמו".
"בטח, להאשים" אמרתי בציניות "אבל נראה אותו עושה משהו ולא רק מדבר".
"הוא אמר" התעלם הרב דימשיץ מדבריי "שהוא זוכר איך כשהיית בן שבע הוא התעלם ממשהו שאמרת והעליב אותך וזה לא היה מוצדק…"
"איזה שטויות" אמרתי " מי זוכר את זה בכלל?! מה שמפריע לי הוא איך הם מתנהגים עכשיו. לא איך הם התנהגו לפני שמונים שנה!"
"ואימא שלך" המשיך הרב דימשיץ להתעלם ממני "היא ישבה בצד ונכנסה לדבריו של אבא שלך כל הזמן: לא נכון! הוא סתם מדבר. הוא לא אשם. ואז היא פנתה ספק אלי ספק אל האוויר: אל תשים לב אליו. הוא סתם אומר. אל תשים לב אליו. ואבא שלך? הוא מתעלם ממנה וממשיך לדבר בפנים דכאוניות ולהאשים את עצמו. ממש זוג ליטאי קלאסי" סיכם הרב דימשיץ "האישה מזלזלת בבעלה בפניו והוא בכלל לא מרגיש. כל כך נהניתי אתם, שמשכתי אותם שעתיים. ואתה יודע, שאצלי שעתיים זה המון זמן".
לא הבנתי מה הוא כל כך שמח מ "זוג ליטאי קלאסי". ההורים שלי היו ההורים שלי ולא איזה מקרה מחקרי.
"ומה אמרת להם?" שאלתי בקול נכאים לנוכח השמחה הלא ברורה של הרב דימשיץ.
"כמובן שלא נתתי להם להמשיך. אתה יודע, כאן אני מנהל את העניינים. אמרתי לאבא שלך שיפסיק להאשים את עצמו ושיעזוב את זה. הם רצו לדעת מה המקצוע שלך ומה אתה מתכוון לעשות – הרי הם רואים שאתה לא מתקדם בכיוון ברור. הם דואגים שאולי תצא כמו הדוד הזה שלך, שסיפרת לי עליו, שהוא לא עושה כלום…"
"שאול?! שאני אצא כמו שאול?!" הרעיון הזה הלהיט אותי "מה הם דפוקים לגמרי? זה מה שהם חושבים? אני לא מדבר כבר על זה שגם אותו הם לא מבינים. אבל איזה…איזה חוצפה! מה הקשר בכלל ביני לבין שאול? שהם קודם יפתרו את הבעיות שלהם עם עצמם. אני לא מבין את זה. אני לא מבין את זה…"
"לא משנה" אמר הרב דימשיץ "עזוב אותם. הם כבר לא ישתנו. יש לי משהו בשבילך" הוא פתח את המגירה שלו וחיפש משהו "הייתה אצלי אתמול בחורה – מיד חשבתי עליך"
מצב רוחי השתנה פתאום לטובה. הו, עכשיו הוא מדבר!
"היא יפהפייה" אמר הרב דימשיץ. אין ספק, הוא ידע לשווק. "היא נשית, היא עדינה. היא יוזמת – בדיוק בשבילך. היא יותר ממה שתוכל לחלום עליו אפילו. רק רגע…איפה השם שלה…"
"או! הנה זה. קוראים לה שרית והיא הבת של סוחר גדול מפתח תקווה. איש עשיר וגם ממש אדם נהדר. באמת. אם תתחתנו אז…אתה תוכל לעבוד אצלו, זה יהיה מצוין בשבילך. אתה, ככה, קצת באוויר. אם תהיו ביחד, תוכל להשתלב אצלו בעסק…"
בדמיוני כבר ראיתי את עצמי מסודר. אישה יפהפייה ונעימה, כסף ,חיים מסודרים ונוחים. אולי סוף סוף הגעתי אל המנוחה והנחלה…
"יש רק בעיה אחת קטנה" אמר הרב דימשיץ תוך שהוא ממשיך לחפש את מספר הטלפון שלה "אתה לא חייב להסכים, אני רק מציע…"
"ברור" אמרתי "אבל כמובן שאני יודע שאם אתה מציע , זה משהו שכדאי לי להתאמץ" אמרתי בחיוך נבוך.
"…היא גרושה"
"בסדר" אמרתי, למרות שהרגשתי דקירה קטנה בלב. "זה לא מפריע לי. אז מה אם היא גרושה?"
"ויש לה שני ילדים…"
שני ילדים???
זה כבר לא עבר אצלי בקלות. למה הוא מציע לי בחורה עם שני ילדים? מה אני, דפוק?
"אבל תשמע" הוא המשיך בלי לתת לי זמן לעכל את הדברים "יש לך בעיה רצינית. אתה צריך להיות יותר גמיש".
"יותר גמיש?!"
"כן, אצלך הדברים הם הכל שחור ולבן. לפי איך שתיארת לי את ההורים שלך כבר חשבתי שמדובר במפלצות. בסך הכל הם אנשים טובים. אומנם, דבילים מבחינה רגשית, כמו שאני נוהג לומר, אבל לא מה שעשית מהם"
"לא עשיתי מהם כלום…"אמרתי בשקט.
"אימא שלך אמרה שהיא צריכה ללכת בבית על קצות האצבעות בגלל הרגישות שלך".
"מה אני אעשה?" התגוננתי "אני אדם רגיש".
"לא. לא. זה יותר מדי" אמר הרב דימשיץ. "איך תוכל להתחתן אם אתה לא גמיש?"
"מה הקשר לגמישות?" שאלתי.
"אישה צריכה גמישות. מה אתה חושב? אישה היא פרקטית".
"אבל מה זה לא גמיש?" זעקתי וכמעט בכיתי "אני לא מבין בכלל למה אתה מתכוון".
"אתה רואה" אמר הרב דימשיץ ועל פניו החיוך של זה שניצח בויכוח במשפט מחץ.
"לא. אתה לא יכול לזרוק משפט לאוויר ולהשאיר אותי ככה. מה זה לא גמיש? איך אני אמור לעבוד על משהו אם אין לי מושג מהו? אם תגיד לי מה זה, אני אעבוד על זה ואשנה את זה בכל הכוח. אבל אם לא, אז זה סתם להגיד".
הרב דימשיץ נראה קצר רוח כאילו הוא מסביר דבר מובן מאליו – למפגר.
"אתה חייב להתחיל להתגמש. תלך אליהם, אל ההורים שלך, תשב שם, תשתלב"
"אבל אני לא יכול" בכיתי "אני סובל שם. אני רוצה למות"
אמרתי את זה. הגעתי עד לקצה. אמרתי את הדבר האמיתי שהרגשתי כלפי ההורים שלי ולא אמרתי אותו עד כה לרב דימשיץ בפירוש.
"הו! עוד פעם זה" אמר בזלזול "אתה רואה? מה, זה פתרון? על כל דבר תגיד אני רוצה למות?"
"אבל זה לא כל דבר" התחננתי: בבקשה תבין אותי! "זה לא כל דבר. זה הדבר! זה ההורים שלי. זאת בדיוק הסיבה שמלכתחילה הרגשתי שאני רוצה למות, הם נותנים לי הרגשה של… של אני לא יודע מה. אני פשוט לא מסוגל לסבול את זה יותר".
"אז תעבוד על זה" אמר הרב דימשיץ בקשיחות "אתה טוב בלעבוד על דברים".
"אני לא מבין" קולי רעד כשאמרתי זאת "למה אני צריך לעבוד כל הזמן על דברים? ההורים שלי בחיים לא עבדו על שום דבר ולא שינו שום דבר ואצלם הכל בסדר ורק אני צריך להתאמץ ולהתאמץ בלי סוף ולעולם לא להגיע?! אני לעולם לא מגיע לכלום…"
"או! הנה, עוד פעם אתה. קיצוניות! מה זה לא הגעת לכלום? אתה רואה, הכל אצלך שחור ולבן: אם לא הגעתי למה שאני רוצה, אז אני אתאבד – זה לא עובד ככה בחיים".
"אבל…"
אבל הרב דימשיץ כבר קם והלך לכיוון הדלת וזה היה הסימן לסיום השיחה. מאות פעמים כבר ראיתי את הקימה הזאת וקיבלתי אותה בהבנה. הרב דימשיץ היה צריך לדבר עם הרבה אנשים והיו כאלה שהיו מטרידים אותו סתם ובשלב כלשהו הוא פשוט היה מחליט שזהו, והיה קם לכיוון הדלת. זה נראה לי לגיטימי. גם לי הוא עשה את זה, אבל אני לא הרגשתי אף פעם מקופח. תמיד קיבלתי יותר זמן מהאחרים ותמיד הרגשתי שדנתי בנושאים שרציתי וקיבלתי את התשובות שחיפשתי.
אבל הפעם…
הרגשתי שמשהו השתנה. זה לא יכול להיות שזה קורה לי. הרגשתי שאני לא יכול לקום מהכיסא. הרב דימשיץ התקדם לעבר היציאה מחדרו וזה היה סימן מיידי שגם אני חייב לקום, אבל לא קמתי. הוא כבר התחיל לחפש בעיניו במסדרון את המתייעץ הבא כדי לרמוז לו להיכנס. רציתי להגיד עוד משהו. לא סיימתי את הנושא. הבחור הבא כבר היה בפתח ואני קמתי נבוך ומיהרתי לצאת. הדלת נסגרה.
עמדתי בחוץ וניסיתי לסכם לעצמי בראש את מה שהרב דימשיץ אמר לי.
הוא אמר שההורים שלי בסדר.
אבל זה לא יכול להיות, חשבתי, הרי זה נוגד את כל מה שהוא מטיף לו כל הזמן. הרב דימשיץ מטיף ליוזמה, לאנושיות, לרגישות ואילו ההורים שלי הם לא אף אחד מאלה ובטח שלא רגישים – הוא בעצמו כינה אותם דבילים רגשיים. וחוץ מזה, מה מצחיק אותו בהתנהגות שלהם? זו התנהגות מגעילה והוא כל הזמן מגנה בדיוק את ההתנהגות הזו בשיעורים שלו.
אבל אולי הוא צודק?! אולי אני צריך פשוט להיות בוגר ולהתעלם ממה שהם עושים ואומרים. הרי אני בקושי נמצא שם. פעם אחת, בשיחה שהייתה לי עם הרב דימשיץ בקשר להוריי הוא אמר: כשהם אומרים לך משהו מעליב, תחשוב שילד קטן העליב אותך. האם היית נעלב ממה שילד קטן אומר?!
כן, עניתי.
אז יש לך בעיה, הוא אמר בפסקנות.
יופי, אמרתי, אני יודע שיש לי בעיה ובשביל זה באתי אליך, שתעזור לי.
עכשיו נזכרתי בשיחה הזאת. אבל אני לא מבין, התמרמרתי מול עצמי שוב, הוא אמור להבין אותי. הוא אמור להבין מה זה רגישות ועד כמה אני סובל שם, הרי גם הוא אדם רגיש. גם הוא סלד מאנשים לא רגישים. הוא יודע הרי שעד עכשיו כמעט שלא אמרתי לו כלום על הנושא הזה של ההורים שלי, לא כי זה לא הפריע לי אלא כי רציתי באמת לעבוד על הדברים. השתדלתי באמת שיהיה בסדר. אבל אני לא יכול לעשות הכל. במקום לנצל את ההזדמנות שהם ביקרו שם ולהטיח בהם מי הם, הוא מטיל עליי שוב את האחריות?!
עמדתי כך במסדרון בלי לזוז ופתאום הדלת נפתחה. הבחור שנכנס אחריי יצא ואחריו נעמד הרב דימשיץ במסדרון בעמדה המוכרת, מחכה לבחור הבא שייכנס. הבטתי בשעון: חלפה חצי שעה!
האם אני נהפך לנוורוטי כפייתי בעצמי, מאלה שהרב דימשיץ תמיד צחק עליהם?! עמדתי בדיוק כמו הנוורוטים שהרב דימשיץ דיבר עליהם, תקוע, ולא יכולתי להמשיך. הייתי חייב לסדר את המחשבות בראש, מחשבה אחרי מחשבה ולהגיע לאיזון. אבל לא הגעתי. כל הזמן הייתי שב ונתקע במחשבה: אבל רגע, זה מה שהוא באמת חושב עליי? האם הוא באמת חושב שאני לא בסדר? ואז הייתי מונה שוב בראש את כל מה שהוא אמר. האם הוא אמר את מה שאמר להם רק כדי להרגיע אותם אבל בעצם הוא תומך בי, או שהוא באמת חושב שיש לי בעיה והיא כזאת חמורה כמו שזה נשמע לי?
אבל מאיפה הוא הוציא את העניין הזה של הגמישות פתאום? מה גמיש, מה? על מה הוא מדבר?
האם הוא גמיש, כעסתי פתאום. הרי הוא בעצמו מדבר בלהט כל הזמן על חוסר רגישות של אנשים ומכנה אותם בכינויים די קשים. אז למה כשאני עושה את אותו הדבר זה לא בסדר? האם הוא היה נשאר במקום שלא נותנים לו להתבטא? האם הוא היה נשאר במקום ששמים עליו פס? מה זה החוסר גמישות הזה שהוא המציא לי פתאום? אם כבר מישהו לא גמיש מבין שנינו, זה הוא!
אבל למה אני משווה בכלל בינינו? הרי הוא רב ואני תלמיד. הוא האדם היחיד שהבין אותי עד היום בכלל והוא רוצה את טובתי. הוא מאמין בי יותר ממה שאני מאמין בעצמי.
אבל למה גרושה עם שני ילדים???
האם גם לאחרים בישיבה הוא היה מציע הצעה כזו? למה דווקא אני???
הדלת שוב נפתחה. עברה כמעט שעה מאז שיצאתי מהחדר. שוב יצא מישהו. הייתי נסער ומדוכדך וציפיתי שהרב דימשיץ יקרא לי כדי שאוכל ליישב את כל הרגשות הסותרים שצצו בי במהלך השיחה אתו – הרי הוא לא יכול להשאיר אותי ככה!
אבל הרב דימשיץ לא פנה אליי אלא הכניס את האדם הבא שחיכה בסבלנות.
יצאתי משם מדוכדך ומיואש.
הרגשתי מן חוסר אונים. לא משהו מבחוץ הפריע לי. אני עצמי הייתי חסר יכולת להתקדם. אכלתי את עצמי ללא הפסקה. אז עכשיו גם הרב דימשיץ חושב שאני לא בסדר! אבל איפה הפתרון? לא ראיתי שום דרך לפתור את הבעיות. איך זה שאני תמיד יוצא אשם, למרות כל המאמץ?!
הרב דימשיץ היה אופטימי. תמיד הוא היה ממעיט בערך הדיכאון. הוא היה אומר דברים כמו: נו, באמת, אני עוד רגע בוכה. הוא היה משתמש הרבה פעמים בביטוי: תפסיק לרחם על עצמך. בהרבה מקרים הרגשתי שהוא באמת צודק. המשפטים האלה שהוא היה מטיח בהומור כלפי אדם עם דיכאון היו יכולים לשחרר אותו מהרחמים העצמיים שלו ולהזניק אותו קדימה. אבל לפעמים, ההומור הזה לא היה במקום. אני הרגשתי שהרב דימשיץ דחק אותי לפינה. במצב שנוצר לא היה מקום להומור.
במצב שנוצר הרגשתי שההומור שהרב דימשיץ השתמש בו לא נועד רק כדי לעזור. הרגשתי שהוא משתמש בהומור כדי להתחמק ממני. הרגשתי שהוא לא מוכן לטפל בבעיה טיפול שורש. הוא כאילו "החליק" אותה. אבל אני בעצמי הרי הכרתי את השיטות האלו ואף למדתי להשתמש בהם היטב כמדריך בפנימייה, אבל ידעתי שהשיטה הזו לא תעבוד כאן. "להחליק" צריך כשאתה מזהה בעיה מדומה. אם מישהו מכניס את עצמו לצרה מדומה, השיטה הזו של "החלקה" וקצת הומור, יכולים לעזור לו להיכנס לפרופורציות אבל אצלי הבעיה לא הייתה מדומה. זו הייתה הבעיה. נגעתי בקיר.
תגובות