זהו בּוֹרוֹ של החיסרון המביא אותנו לכתיבה רגשית.
ולא שאינה ממלאת אותנו ברגשות עזים אלא- מתוך ההעלם והחסר באה. התחושה.
למשל, כשקראתי את זה האחרון , נמלאו עיניי מעט מן הדמע. ולא שהדמע הנ"ל עלה מחיסרון אלא מעודף העולה על החסר. את מבינה, אני קורא אותך.

ועכשיו תורו של הגרון.
הרי אנו, הכותבים במחשבה, לעיתים רחוקות משמיעים ב"קול", אז מה הוא מתערב ונחנק לו פתאום? את מבינה, אני קורא אותך.

ומה עכשיו, אחרי שהעלנו מעט מהחיסרון אל גדותיו?
נתרוקן. נתרוקן. נכתוב. נתמלא. ונתרוקן.
כל עוד אנחנו כאן- את מבינה, אני קורא אותך.