היום חזרה לי האמונה במין האנושי. הלכתי אחריך, בוחנת כתמי זיעה וחורים בחולצה. מילים יוצאות מהפה בלי מחשבה מיוחדת, שאלה-תשובה, הומור קליל וחיוך. ובינינו ילד. כ"כ נמוך הוא משנינו, שמת ליבך? לא יכול לראות כל שאנחנו יכולים. ועיניו- משוטטות, חסרות מנוחה עם הכחול העז. אצבעותיו נעות, מתופפות, מחפשות מקום ללא הפסקה- אך במין שלווה שכזו. שרק הוא מבין. וכך אנחנו, שיירה מוזרה, בין עיזים ודשא גבוה, ריח הדשן והכלבה הלבנה מסתובבת בין רגלינו, רצה מדי פעם להבריח יצור בלתי נראה וחוזרת בגאוות שליחות. לפתע הרמת מבטך מן הקרקע, הנדדת ראות לאופק הקרוב והרחוק גם יחד, ואמרת שכל כך יפה. שאתה חי בתמונה. למספר שניות נעצר העולם. הכל השתתק בזמן שבחנת-סרקת את הסביבה הכל כך מוכרת, הרגילה- בעיני עירוני הבא לראות את הקיבוץ, אחוז התרגשות ושמחה וסקרנות. אתה מבין מה הצלחת לעשות? עיניך פסקו מלהיות כעיני הילד, כאצבעותיו. למספר שניות דמם העולם. המבט הזה שלך השתיק את כל המולת השיגרה, גבר עליה, הביס אותה ללא כל מאמץ. השיירה חזרה להליכתה. אתה בראש- טרוד שוב, אחריך הילד ואחריו אני. זו הסיבה שלא ראית את החיוך (לא חשבתי שתרגיש אותו), את האושר הגדול שמילא אותי. זה אפשרי! כל שפחדתי שכל כך מופרך ומנותק מהמציאות התגלה כאפשרי. אמנם לכמה שניות, אמנם בצורה מאוד פשוטה, אבל היסוד קיים. בכל אחד ואחד מאיתנו. לרגע דמיינתי שהילד מיקד מבטו.