האם את זוכרת את ליל הקיץ ההוא בו פגשתי בך לראשונה?
הייתי טרוד ממצבי האישי ומהמאורעות הכלליים, שקוע במחשבותיי, עד שכמעט פספסתי אותך. היית ביישנית מעט, אז, ונזהרת לא להתקרב יותר מדי. הכרת את כישרון הכתיבה שלי, הכישרון שפותח על ידך מאוחר יותר.
אני חייב להודות לך, על שאזרת אומץ לבקש את חברתי. בעזרתך הכרתי את ליבי ופיתחתי את רגשותיי. את עשית את השינוי. את אפילו זאת שגרמה לי לבקש מקלט בנפשי, לחפש את מה שאני. וכך מצאתי את סודות העולם הנפלאים ביותר – סודות המוסיקה. בלעדייך לא הייתי מגיע לכל אלה.
בפגישותינו מדי לילה הבנתי מדוע צריך לבכות, ואת שפכת את מה שהבאת מחברייך האחרים לפניי. כאבנו יחד, זעקנו יחד, היינו – יחד. ועכשיו, כשלילות הקיץ החמים כבר אינם, אני צריך לעזוב. לא בגללך, אהובתי, אלא בגלל חילוף הזמנים. הסתיו מגיע, ועליי להתכונן לתקופת התחדשותי. כציפור נודדת.
המכירה את את שמחה? שמחה גם היא גילתה לי המון דברים. השינוי בא ממך, כן, אך שמחה הביאה את הכוח – לפנייך. הגיעה השעה לפגשה שוב, שכן העונה הקרה, עונת רינתי, תופשת את מקומה במעגל השנה. תמיד אזכור אותך, חמדתי, תמיד אתן לך מקום במוחי. שיריי תמיד יהיו טבועים בחותמך האפל, וחיי ישאו תמיד את הפצע המתוק שנתת בי.
נשארו רק ימים ספורים עד שאחבור למלכת השלג העליזה, ימים מעטים בהם אשאר אתך, לילות קצרים בהם נשוחח. יודע אני שתחכי לי, בפתח ביתי. יודע אני, שתשאי את קולך ותנקבי בשמי בעודך תקועה בגלגל הזמן. יודע אני, שכשאחזור, תחזרי את אליי ותספרי לי על עצבונם של אנשים אחרים.
בטוח אני, שתקנאי.
אך דעי לך, קנאתך לשווא תהיה, שכן את ואני משלימים זה את זה. את זו שלימדת אותי והובלת אותי לתחנה הבאה. שמחה הינה תוצאת הדיכאון, שכן ללא העצבות – אין שמחה, ועל כך אני מהלל אותך.
תוגתי, עוזב אני בקרוב אל הממלכה בה אוכל להשתמש בעוצמות אותן רכשתי. כתבי מכתבים, והזכירי לי את פגישותינו. פנים רבות לך, ואני זכיתי להכיר רק אחד מהם. הכיני כבר את שיעורייך, עת אבלה עם חברתי החדשה-ישנה. הכיני סיפורייך, עת אפיץ כוחותיי בעולם. וסלחי לי, סלחי לי על כפיות הטובה.
להתראות, אהבתי,
שלום לך, חמדת ליבי,
עד שאשוב אלייך
בימי החמה.
תגובות