אחרי יום תרועה,
הלב מנבא במעבר החציה,
הוא עוטף בשמיכה
עיניים עוטף בערפילי זמן,
הנה כבה נר אחד.
הרוח והשמש
סוחפות ומעוורות
באין היגיון.
ונכריה העיר
מכביש גהה עד הגבעה
והוא פוסע, אל בית הרב
והרב איננו, ואין מענה
ואין פתרונים.
והצעדים מוליכים
בדרכים ובכבישים
והראש כבד מנשוא
משיכר העיוורון
תמונת מצב.
וממרחק ההווה
הוא צופה בתמונה
בלב כבד מנשוא,
תריסר נרות כבו
והוא יכל לשמר אותם
דולקים.
לו ראה נכוחה
בין ערפילי הזמן.
תגובות