הרכב הפרטי עצר, הדלת נפתחה, איש ירד, הייתה זו שעת בוקר מוקדמת באחד מן הימים הראשונים של חודש אלול. עוד לפני שגלגל החמה המלהט משרה להט של למעלה משלושים מעלות. "לא רחוק לך אדוני?" שאל הנהג. "לא, אני אעשה טיול עד הבית, תודה רבה" ענה. איש חסון הוא, מרשים בהופעתו החיצונית וניכר כבעל כח רב פניו, פני גבר כהלכה, בעל שיער עבות שחור שזקיקי שיער כסוף מכים בו, דוק של עצב נסוך על פניו, מעין צער על דבר שנעשה. מאז המלחמה האחרונה, לפני כשנה לערך, לא משה מפניו התוגה. צער דמוי שכול, צער הנובע מדבר שלא תוקן. חוצה הוא רחוב אחר רחוב ובמהלך הצעידה הוא מעביר בזכרונו את אותם קטעים ומקטעים. הוא חולף סמוך לבית כנסת. פתע, נדמה כי הוא שומע קולות. הוא מאמץ את אזנו. הקולות נדמים לו מוכרים וגם הסלסולים והמנגינה, קולות מבית אבא, הדבר נשמע אותנטי: "אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות, דובר צדקות" הוא נעצר באחת ונפנה אל מקור המנגינה. אמנם עברו שנים רבות מאז ששמע את השירה הזו, הוא אמנם לא אדם דתי, אך מנגינות מלפני שנים רבות - נחרטות עמוק בזיכרון. באין משים, באופן די ספונטני הוא החל לזמזם את המנגינה, הדבר לקח אותו אחורה. הנה הוא רואה עצמו בתור ילד בן ארבע, יושב עם סבו ואביו בבית הכנסת אי שם בעיר ילדותו השוכנת בין ההרים, הוא מחזיק סידור ואביו מראה לו את הנוסח. החזן מנעים במנגינת הסליחות וכל הקהל שר עמו, המנגינות עולות ונשמעות היטב בחלל בית הכנסת שתקרתו מוגבהת. בסוף הסליחות ניגש אליו החזן, אדם קשיש, לבוש לבן, בעל הדרת פנים הנראית כהדרת פניו של משה רבינו, הוא מביט בו בעיניים טובות אחר, שולה מכיסו סוכריה, מושיט לו ואומר: "בנדיצ'ו קרידו" הוא נוטל את הממתק והחזן ארמוזה פונה אל סבו ואביו: "בן פורת יוסף, עוד תהיה גדול בישראל" קפיצה אל ההווה - כארבעים שנה קדימה - הזיכרון חוזר אליו בחזרה, זיכרון של עולם שהיה ואיננו, הוא תומך ידיו בגדר בית הכנסת, חושב קמעא, מתלבט ומחליט להיכנס. הוא פותח את דלת העץ ונכנס, אחד מן המתפללים מזהה אותו, ולוחץ את ידו בחיוך, הוא מושיט לו כיפה ומורה לו על מקום ישיבה: בכותל המזרח. אחר הוא מושיט לו סידור סליחות. תפילת הסליחות נמשכת, הוא מסתכל בסידור ומזמזם לעצמו את המזמורים, הוא די נרגש, בניגוד לשליטה העצמית הרבה המאפיינת אותו. בסיום הסליחות, ניגשים אליו מתפללים מן הקהל ולוחצים את ידו, הוא מחייך ומודה להם. הוא עוזב את בית הכנסת וממשיך במעלה הרחוב, הוא מותיר אחריו אחד מן המעגלים, מעגלי חייו העשירים שאולי נסגר ואולי לא.