קחי את הילד ההוא למשל. הדביקי אותו להורים דביקים. אהבה, הם אומרים. אבל אני- לא מאמין בדברים שחולפים. הם מרחיקים אותו ממני. ולא בגלל שדיבורי אינו מקודש או שפתי המלוכלכת אלא שהמבט הזה שלי, כך הם אומרים, יכול להפיל את הטוב שבילדים. אומרים.
אז אני, שניתנה לי יכולת הדיבור והתשובה, מביט בהם בעיני פליאה. וכל כך רציתי. המגע. ולא רק מתחת לחצאיות הנשים, עדין, מלטף, מחמם ובכל זאת.
"תהיה בנאדם", המשפט חוזר ואין מקום להבנה, שאדם, באשר הוא הורס, גם בונה. יצרים, יצירים, על פיו נמשך לדברים אך חמלה, הניתנת על פי מידה, אצלי ללא כל גבול כשמדובר ביחיד או יחידה. וזו רק דוגמא.

את שואלת את השוטה הגדול שאלות רבות מידי לזמן של פוסט יקיצה. רק עוד משפט אחד. תשתי. בואי נשתה. ונמלא פינו עד תום, אז- יוכלו הקירות לספוג צעקותינו. אך לא מידי חזק. יש הורים שעוד לא שמעו.