זה לא מפריע לה כשאני מזמין אותה לדירתי. "בית לבד". כבר בקרים ארוכים שאיש לא שתה כאן כוס תה או קפה. בנפרד. אז מתוך הבדידות קראתיה. והנה הופיעה, בחולצת התנועה, בחלקה מגונה ואחר התיישבה על ספת האורחים ורגליה מתחה.
אני. מתיישב על ידה, לא עוברת דקה וכבר משאלה. שאלה. אין תשובה. הרשי לי לקחת את הבוקר הזה למקומות החקוקים בזיכרון של לפני כמה שנים, את זוכרת, כשהיינו ילדים, איך היה, היינו משחקים בהורים וחולים את- על בטנך חשופה נשכבת ואני, כבר אז, סטאז´ר רפואה. דופק. לשון. דופק. אבוי, מחלה. זקוקה לתרופה. לב חדש שמחסיר פעימה. השתלה, הזרקה, השחלה ותפירה לגמירה.
על סיגריה אחרונה את יושבת, איך לא מתחשבת, לחנוק כך את 2 ריאותיי.
ספר על מותך, מבקשת, ואני מתחיל בספירה. זה קרה. התייבשו הדמעות, נאספו חבורות, צלקות, אז התחיל הוא לכתוב בשירה, בכי רע, על אותה אהבה שחלפה.
לרגע. הניצוץ בעיניי. התחייה.