עמדנו, שנינו, על כוכב אחד קטן ומאוד מרוחק. הוא בהה בשמי האינסוף, יריעת התכלת, ואני בחנתי את הרצועה שישבה בידיי.
הרצועה, שמנעה ממני להיות מאושר, הרצועה שבלעה את אור חיי. אותה הרצועה שהסתבכה בין רגליי בכל פעם שנסתי מן הכאב, חנקה אותי כשברחתי מן החטא, לא הרפתה. היא זו שעיכבה אותי מספר פעמים, מתעקשת שאחזור שוב לצוק ממנו יצאתי. ידעתי שאם אמשיך לברוח היא תבוא אחריי. זאת הייתה עובדה, ידיעה שרכשתי בריצותיי המתישות. תמיד התפתלה בין עיניי ונקשרה עליהן כדי שאאבד ולא אמצא את הדרך חוצה. כשמצאתי היציאה בדרכים לא דרכים, היא זו שחסמה את המעבר והשאירה אותי במבוי סתום.
ועכשיו היא איתי, במקום בו עצרתי. היא תמיד עוצרת איתי ומפסיקה את פעולותיה. רצועה מקוללת.
לא יכולתי להאשים אותו. זו הרצועה וזה מה שהיא יודעת לעשות. הבטתי במקום ברצועה אותו שפשפתי. הצבע במקום זה קצת דהה, בהיר יותר מהצבע שמסביבו. מיששתי אותו עם אגודלי. העקצוץ המכאיב שנבע מהחספוס הדוקר נעלם, והאזור הפך להיות חלק יותר. מוזר, חשבתי, הרצועה מעולם לא השתנתה. היא פשוט הייתה, ולא הסכימה להשת...
בשנית, הרגשתי יד קטנה נוגעת בכתפי. "שוורץ*" הוא אמר, ואני תהיתי מדוע אינו קורא לי בשמי הפרטי, "אולי תצייר לי גוון אחר של שחור?"
פרצתי בבכי, מותח את הרצועה מעל ראשי ולבסוף קורע אותה.
דמעות של שמחה.
-------------------------------------------------------------------
* שוורץ = שחור בתרגום מאידיש/גרמנית.
תודה לספר "הנסיך הקטן" על חלק מהרעיון. ספר חובה.
תגובות