אטלס צרח

כשעוד נשמה בודדה

נותקה מגופה ועברה לידו

בדרכה אל סרברוס והאדס.

זאוס לא אמר דבר

כשנתן לטיטן את מקומו –

לא סיפר לו שהוא ניצב

על שביל המוות.

ואטלס זעזע את הרקיע בצעקה נוספת,

סופג אל ליבו הענק את בכי

האדם,

את כל הכאב שנסחף אליו מנהר

המתים.

אב האלים רימה את הקדמון לו,

ובנוסף לעול נשיאת העולם

קיבל אטלס רגש מכביד על גבו.

וכשאגמי העצב עולים על גדותיהם –

כשהגאות חולפת על אטלס,

הוא זועק ומטיל דמעות הרס

ושומט את העולם.

וכך רועדת ונבקעת האדמה,

מותירה אחריה רק גוף,

ללא נשמה.