תדהמה אחזה, שותק אף פי

לשוני כמו לא לי, דבקה אל חכי.

מעיל באדום מגף כמוהו

ואני, ואני: במוחי אך תוהו.

נשימה עמוקה ראותי מתמלאות ,

אפי ספג ריחן, הפתעות.

להישען רגליי בקשו בתחינה,

לא היה קיר גם לא פינה.

לו הורשתי לגעת, להישאר שפוי,

למשהו כזה חותם על מנוי.

אזי בלי לתאר את שראו עיניי,

בדיעבד יכול לומר: היה כדאי!

שלושים ושש שנה עוד קט ונחתום,

הראו לי עוד אישה בה כל ותום.

לה אני חב את כל המלאי,

לה גם חב בשמחה את חיי.

                                                                 10.12.05