הגעתי אל הים בכדי להיות קצת עם עצמי, לאחרונה הרגשתי קצת דחוסה.
הנחתי את התיק וחלצתי סנדלי. פסעתי יחפה על החול החם לכיוון קו החוף, במקום שבו הגלים נסוגים בּרכוּת. שמש של בין הערביים בִּרכה לשלום בלטיפות קרניה העדינות. נשמתי את האוויר מלוא ראותי וחשתי את הכאב שבלב, כאב המועקה.
מרחוק נגלה לעיני סלע הממוקם כמה מטרים בתוך המים במרחק מה מהרוחצים. תמונה פסטורלית, חשבתי לעצמי. צעדתי אל תוך המים בכיוון הסלע. כעבור כמה דקות כבר הייתי ישובה עליו. ידי חובקות את רגלי כשברכי מורמות אל עבר החזה. הלוואי וחיי היו כאלה פסטורליים כמו בסיטואציה הזאת, חשבתי לעצמי בחצי חיוך מריר.
השמים נצבעו בגווני כתום ואדוות הגלים נשמעה ברקע.
הבטתי אל האופק בצפייה אל משהו שגם אני לא בטוחה מה הוא בדיוק.
בבת אחת חזרה אלי ההבנה. מחיצת הברזל ירדה ורוגע זהיר התגנב לליבי. השמש המשיכה לשקוע במצולות, לוקחת איתה את אותם תחושות העצבות והדכדוך שפקדו אותי לאחרונה. נשמתי מלוא האוויר ושחררתי את שהיה דחוס בי. הרגשתי איך אני מתמלאת במין הרגשה אחרת, מתוקה. אותה תחושה שלא חשתי הרבה זמן. חיוך קטן החל מתפרס על פני ונפשי החלה מתרוממת בזהירות. הרוגע והשלווה חזרו לקונן בתוכי כמו בת אהובה החוזרת לחיק אימה.
ירדתי מן הסלע והתחלתי לרוץ אל עבר האופק, פורצת מבין הגלים שבאו לכיווני.
שכבתי על הגב בפיסוק ידיים ורגליים. הכול סביב היה חשוך. מעלי, נפרשו השמיים במרבד של כוכבים מנצנצים. הרגשתי את ההתמוגגות העולה בקרבי.
השקט מסביב, שקט המורכב מרשרוש הגלים המתנפצים אל הסלע, החזיק את הרוגע שמילא אותי. הרגשתי את הרכות והחמימות שעוטפת את כולי.
עצמתי עיני ונתתי לרוח לשאת אותי.
תגובות