תני לי סיבה אחת
סיבה אחת למה לא לקום, עם המעט דברים שנשארו לי, ולעוף מכאן? למה לא ללכת, עם הזנב בין הרגליים, כמו כל אלו שהיו לפני, ולשתוק? למה אני מתעקשת להישאר, כאן, איתך! ולמרר בבכי אחרי כל שיחה? למה אני נותנת לך להמשיך לרקוד על השברים שלי, שאף אחד עדיין לא אסף אחרי מה שהיה? למה אני לא מגינה על עצמי, לא מכסה את עצמי? אפילו לשניה אחת לא חשבתי לעזוב, כי היה לי טוב, ובעצם הכל היה רע. חסמתי מעצמי את האפשרות לנשום, אטמתי לעצמי את כל פתחי האוורור. כמו נחש התלפפת סביבי ואת לא נותנת לי לעזוב. ואני כבר לא שם. עברתי הלאה. אני עדיין אוהבת, והכי דואגת שאפשר, ואני אעזור כמה שתבקשי, אבל תני לי ללכת מהמקום הדפוק שאני עומדת בו.
זה סותר את עצמו.
הכל מבולבל.
אני כבר לא אוהבת כמו פעם.
עכשיו נשארה רק הדאגה.
אותה דאגה שרוצה למות כשהיא שומעת את השם שלו.
רק שלא יפגע בך. רק שלא יפגע בך!
אין לי דרך לעצור, הרכבת כבר נוסעת והיא לא מכירה תחנה יותר קרובה מהתחנה האחרונה, התחנה שלנו. אז שוב אני ארד בה. עד שנעדכן את הרכבת ונדריך אותה אל לב אחר. לב אוהב באמת ולא כזה שמחפש סתם.
תגובות