"רוצה להיות חבר שלי?"
מנחם מהנהן ונועה מפתחת איתו דיבור צפוף, הם קמים ומתלבשים ככה, בלי להחליף בגדים והולכים לאיזה מקום.

הם מגיעים לבניין מאובק ליד ז´בוטינסקי ברמת גן.
בבית של מנחם יושבים האבא והאמא, מן זוג מבוגרים שהאבא מקריח והאמא עם משקפיים מיקרוסקופ, הם קוראים כל אחד בספר שלו כשלפתע הדלת נפתחת והבן יקיר שלהם חובק נערה עם לבוש לא צנוע ועם שורט שלש פסים עם נעלי ספורט ושפתיים ואיפור.

"אבא, אמא תכירו, זאת נועה החברה שלי!" אומר מנחם

ההורים של מנחם קמים ביחד מן השולחן מביטים בנועה במבט מוזר, האבא קם בבהלה מוריד ת´משקפיים העתיקות ואומר:
"מה זה, עם מי בחרת לך לצאת? הרי זאת לא עלינו אחת מהרחוב, שלא תדע מצרות! מה גם שהיא בטח כופרת, לא שומרת כלום".
בבית יש ריח ישן של נפטלין וקיר מתקלף מטיח לא טוב, מלא ספרים בגרמנית ישנים על הספרייה.
ומנחם מביט באימא שלו ואימא מוסיפה דמעות לכל העניין.
"היא חוזרת בתשובה", הוא שומע את עצמו משקר.
נועה מביטה במנחם ופותחת את הפה שלה:
"הבחור אוהב אותי ואני אוהבת אותו, זה חשוב מאוד, וגם ההורים שלי יכולים לדאוג לנו".
"כן, אני אוהב את נועה מאוד!" אומר מנחם.
אבא שלו ואימא מסבירים דברים שקשורים בלב והמצפון אבל אחרי רבע שעה האבא מבין לאן הרוח נושבת והוא אומר:
"רוצים להיות ביחד, בסדר, אבל לא כאן אצלנו בבית, תחיה לך במקום אחר יא בן, אתה עכשיו ילד גדול, תבחר לך ת´דרך".
מנחם אורז שתי מזוודות מהחדר שלו ויוצא.
הזוג הולכים אל האוטו, נועה יושבת בתא הנהג ולוחשת לו קרוב קרוב לאוזן:
"אתה לא תיפול בין הכיסאות, סמוך על נועה, אנחנו נגור ביחד!"