יש את הצורך שמתעורר בנפש האדם לקום ולעזוב את מערכת החוקים, את המשפחה הזאת הביקורתית שמעולם לא ביקשתי שמכירה אותי ויודעת מי אני; ויש לה תשובות מוכנות מקדמת הימים לשאלות שילדתי רק עתה ובייסורים רבים, שדבר לא מתחדש עבורה והיא חורצת עלי דינה יבש וקר, לא קשוב אל סערות ליבי וענייה לא ידעו לראות את היופי השמימי שמצאתי במעוזה של ארציות חוטאת.
אז יצאתי לי כמסיר חותם של שייכות מעל מצחי לעברו של עולם שבו אין השתיכות בעל כורחך ושם אתה חופשי להיות את שהולם בליבך מבלי אותן עניים מצרות הניבטות מכל עבר.
העולם האוטופי שביקשתי נסתר מן עיני כדרכם של הדברים האוטופים. אך במקומו מצאתי מספר תובנות: ירושלים הקדושה היא עירי גם בצאתי; וברחובותיה אני מסתובב תר אחרי אנשי החול שחיים את החיים; בלי להיות כפופים לאיזה רצון חזק שהם אינם מסוגלים לתפוש.
וכשמצאתי אותם ליל שישי אחד יושבים מעשנים ופורטים מיתר גיליתי שאני מביט על עצמי במראה כי נראה שכל החילוניים בעיר שלי הם בעצם דתיים לשעבר(קשה היה להסתיר את חיוך הארוניה שהתפשט על פני לנוכח התגלית הזו)
הגילוי השני הוא השכחה שאט אט מגבירה אחיזתה בהכרתך כעין ערפל סמיך שתפשט בראשך ומכסה על מה שחשבת, מה שרצית, ומה שידעת ופתאום אינך זוכר מאיפה יצאת? ולמה בעצם? ולאן?? ובעודך מגשש במסדרונות האפלים של הוויתך אתה מזהה קולות שלא ציפית לפגוש , נוגים כל כך ...
וזו כבר התגלית ה 3- געגועים?! תחושת נטישה? אבל מי עזב אותך ולמה יש לך להתגעגע? רק שכאן הערפל בראשך כבר חזק דיו שאינך מצליח למצוא ולו קצה חוט של תשובה כך שאתה מנער את ראשך בבהלה כי אולי אתה פשוט חושב יותר מידי ואז ממשיך לצעוד לך בדרך שבא מצאת את עצמך צועד בתקופה האחרונה .
